בספר זוהר חדש, חלק ב׳ פרשת וירא (דף ל״ב) מופיעה נבואה עוצמתית הקשורה לאירועי אחרית הימים

וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל עֲתִידִין לְמִשְׁלַט בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּזִמְנָא דְהִיא רֵיקָנְיָא מִכֹּל, זִמְנָא סַגִּיאָה. וְיַעַכְּבוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִלְּמֵיהֲדַר לַאֲתַרְהוֹן, עַד דְּיִשְׁתַּלַּם זִכְוָתָא דְבְנֵי יִשְׁמָעֵאל.

וְיַתְעָרוּן בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל קַיָּימִין בְּעָלְמָא וְיִשְׁתָּרוּן קְרָבִין רַבְרְבִין בְּעָלְמָא. וְיִתְכַּנְּשׁוּן בְּנֵי אֱדוֹם עֲלַיְיהוּ וְיִשְׁתַּרְיוּן קְרָבָא בְּהוֹן, קְרָבָא בְּיַמָּא וּבְיַבָּשָׁא, וּבְסָמִיךְ לִירוּשָׁלַיִם.

וְיִתְגַּבְּרוּן אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְיִתְעָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְיהוּ. וְיִתְבַּרּוּן מִנְּהוֹן, וְיִתְיַהֲדוּן מִנְּהוֹן. וְאַרְעָא תִתְפָּרֵק מִנְּהוֹן, וְיִתְמַלֵּי בְּכָל טוּבָא.

בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְקַיֵּים מַה דִּכְתִיב: “וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”.

תרגום:

וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל עֲתִידִים לִשְׁלֹט בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בִּזְמַן שֶׁהִיא רֵיקָה מִכֹּל (מִבָּנֶיהָ), זְמַן רַב. וְהֵם יְעַכְּבוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלַּחֲזֹר אֶל מְקוֹמָם, עַד שֶׁתִּסְתַּיֵּם וְתִכְלֶה אוֹתָהּ זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל.

וְאָז יִתְעוֹרְרוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לַעֲמֹד בָּעוֹלָם, וִיעוֹרְרוּ מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת בָּעוֹלָם. וְיִתְאַסְּפוּ בְּנֵי אָדֹם עֲלֵיהֶם, וְיַעֲשׂוּ עִמָּהֶם מִלְחָמָה – מִלְחָמָה בַּיָּם, וּבַיַּבָּשָׁה, וְגַם בְּקִרְבַת יְרוּשָׁלַיִם.

וְהֵם (יִשְׁמָעֵאל וֶאֱדוֹם) יִתְגַּבְּרוּ אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין מִלְּמַעְלָה. וּשְׁנֵיהֶם יִשָּׁבְרוּ – אֵלֶּה עַל יְדֵי אֵלֶּה. וְהָאָרֶץ (אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל) תִּשְׁתַּחְרֵר מֵהֶם, וְתִתְמַלֵּא מִכָּל טוּב

במקורות חז״ל והקבלה נאמר שלכל אומה יש “זכות אבות” או “זכות מעשים” שמאפשרת לה אחיזה בעולם (ובארץ ישראל) עד שתגמר הזכות.
זכותו של עשו (אדום)
חז״ל אומרים (בראשית רבה) שעשו זכה בשכר גדול על כיבוד אביו יצחק. הוא היה מוכן לשרת את אביו במסירות רבה, בגדים נאים, ציד והבאת מאכלים. לכן ניתנה לו אחיזה בעולם הזה, ובפרט בשלטון, בכוח ובחרב.
הרמ״ע מפאנו (מאמר חקור דין) כותב שמפני זכות זו זכה אדום לשלוט זמן רב באומות, עד שתיכלה זכותו.
זכותו של ישמעאל
הזוהר (וגם מדרש בראשית רבה) : זכותו של ישמעאל היא המילה. אמנם היא “חצי מילה” (כי אינם עושים פריעה), ועל היום השמיני דווקא לא מקפידים, אבל עדיין יש כאן מצווה גדולה. זכות זו העניקה לישמעאל את הכוח לשלוט בארץ הקודש, עד שיגמר חלקה.

כך מבואר גם ברמב״ן ובכתבי האר״י – זכות המילה עומדת לישמעאל לזמן מסוים, והיא מתבטלת באחרית הימים.

במילים פשוטות, עשיו/אדום שולט בעולם בכוח זכות כיבוד אב, וישמעאל שולט בארץ בכוח זכות המילה. אבל ישראל עתידים לרשת את שניהם, כי יש להם גם את כיבוד אב ואם כמצווה שלמה וגם את המילה בשלמותה ביום השמיני. חז”ל, ורבים מהמפרשים המאוחרים, זיהו את שני הכוחות האדירים הללו כישמעאל הם עמי המזרח והאסלאם, “פרא אדם”, ואדום / עשיו הוא רומי, תרבות המערב והנצרות.

הזוהר מתאר כאן נבואה:

1. ישמעאל ישלוט בארץ ישראל תקופה ארוכה כאשר היא שוממה מבניה. זה מתפרש על מאות שנות שלטון מוסלמי בארץ הקודש.
2. הוא יעכב את עם ישראל מלחזור לארצו, עד שיכלה “זכותו”.
3. בעת קץ, בני ישמעאל יעוררו מלחמות גדולות בעולם.
4. אדום – הנצרות והמערב – יתאגדו נגדם, ויתנהל קרב עצום: בים, ביבשה, ובסמוך לירושלים.
5. שני הצדדים יפגעו זה בזה – “ויתברון מניהון” – ושום צד לא ינצח לגמרי.

מתוך השבר הזה תיפתח הדרך לגילוי האלוהות בעולם: “והיה ה’ למלך על כל הארץ…”

כאן נזרע השורש לרעיון ש“מלחמת גוג ומגוג” היא בראש ובראשונה עימות ישמעאל–אדום, בעוד ישראל עצמם נשארים בצד, עד שיתגלה אור ה’. אבל ידוע שהזוהר לא עוסק בהיסטוריה, אלא מדבר על  כוחות רוחניים בנפש:

ישמעאל = חסד בלי גבול, אמונה עזה פאנטיות, השתלהבות, תשוקה, נתינה חסרת גבולות– אבל פראית, חסרת רסן, לא מתועלת. זה הלב שבוער, התשוקה שמבקשת הכל “כאן ועכשיו”. 
לעומתו אדום = גבורה נוקשה, סדר, חוק, שליטה, קרה ורציונלית. מבנים ממוסדים, תרבות של כוח ושליטה. זה השכל הקר, הצד השופט והדין.

ישראל = הם קו האמצע, תפארת – עם סגולה כמו ניקוד סגול שלוש נקודות: ימין שמאל ואמצע, איזון. שילוב של רגש ושכל, של לב ומוח, של חסד וגבורה. “תפארת” היא היכולת לחבר בין הניגודים ולגלות דרכם את האחדות האלוהית- היא קו התפארת – ישראל אשר בך אתפאר

המאבק שתיאר הזוהר קורה גם בנפש: יש בתוכנו את “ישמעאל” – הכוח שמתפרץ, האמונה הפראית, הדחף הבלתי מרוסן, ויש בתוכנו את “אדום” – הקור השכלי, הרצון לשלוט ולהחזיק בסדר מושלם, ללא רגש 
כשהם מתנגשים – יש בתוכי כאוס. שניהם חלקים של האגו האנושי. שניהם צריכים תיקון שנעשה על ידי הדעת דקדושה. 
לקדש א המחשבות, את הדיבור ואת המעשה.
 רק כאשר שניהם נשחקים זה בזה, מתגלה האפשרות להיות “ישראל” – אדם שמאוזן, שמחבר, שמגלה אור אחדותי.

הזוהר מלמד אותנו: ההיסטוריה היא בבואה של הנפש. כל עוד יש בי “ישמעאל” פראי או “אדום” קר ונוקשה, אני במלחמה פנימית. אבל כאשר שני הכוחות נשברים ומתאזנים, מתגלה “ישראל” – קו האמצע, האיזון, המקום שבו “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. 
היכן אני יכול היום לגלות את הצדדים האלה בתוכי?
איפה אני קר מידי, מחושב בלי רגש, ללא התחשבות וחמלה? 
היכן התאוות שלי מובילות אותי לפעולות ללא רסן? ללא כבוד לזולת? 

לגלות את החלקים האלה בתוכי ולשנות אותם – זה נקרא תשובה