וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.
(בראשית ו׳ י״א)

תרגום אונקלוס:
וְאִתחַבַּלַת אַרעָא קֳדָם יְיָ וְאִתמְלִיאַת אַרעָא חָטוֹפִין.

חָמָס גורם לחָטוֹפִין.
לא רק אלימות, אלא חטיפה.
השחתת הגבול שבין שלי לשלך, בין אור לחושך, בין אדם לאדם.

לפני שנתיים בדיוק, התמלאה הארץ שוב “חטופין”.
נשמות קדושות, גופות חיים, חיות אור — נלקחו בשבי הקליפה, נפרדו ממשפחתן,
והעולם עצר את נשימתו.
מראות המבול חזרו, אך הפעם לא כעונש אלא כקריאה:
“שובו אלי ואשובה אליכם.”

שנתיים של בכי, של תפילות, של תקיעות שופר ופיוסי לב.
שנתיים של עם שלם שנשבר ונבנה מחדש, לומד שוב מהי אחריות, מהי אמונה, מהו אחווה.
שנתיים של תשובה.

ובלילה הזה — ליל הושענא רבה, לילה של תיקון החותם, של תיקון הברית,
בלילה שבו מאיר האור האחרון לפני החותם של שמחת תורה —
התרחש הנס.

דווקא בליל האושפיזין של יוסף הצדיק,
אותו נער שנחטף ונמכר, שנזרק אל הבור,
ועליו נאמר:

“וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיּוֹצִאֻהוּ מִן הַבּוֹר.”
(בראשית מ״א א׳; י״ד)

יוסף, שנגאל מן הבור מקץ שנתיים ימים —
בדיוק כשמלאו שנתיים ימים לחטיפה ההיא.
אותו הדפוס, אותו הזמן, אותה גאולה.

ויוסף הוא שומר הברית הקדושה,
שומר מידת היסוד,
שלא יצאו ממנו שום ניצוצות לקליפה.
ובזכות צדיקותו ועמידתו בניסיון אשת פוטיפר,
עלה להיות משנה למלך – אותיות נשמה –
המעלה את כל הניצוצות שנפלו,
ומחזיר את הקדושה לעולם.

כי כשעם ישראל מתקן את מידת החמס,
כשהוא הופך חטוף לתפילה, כאב לתיקון, ושנאה לאחדות , נפתחים שערי הרחמים.
החטופים חוזרים הביתה,
כי האור שנחטף חוזר למקורו.

וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס —וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חֶסֶד.

ברוך הגואל, המחזיר שבויים לציון,
ומחזיר לנו את הלב, את האור, ואת האמונה —
בדיוק בלילה שבו נחתם הכל.

❤️ שתפו את התובנה עם חברים והוסיפו אנשים שאתם אוהבים לקבוצה – כי השפע הרוחני מתפשט רק כשהוא זורם הלאה.
🔗 לעוד תובנות:
בלוג מודעות: https://maim-hayim.com