מאת: אופיר יוסף כהן תובל | נתיב מים חיים|
במפגש שבין עולם התיקון של האר״י לבין מעמקי הנפש, מתגלה שהורות היא הרבה מעבר להעברת מידע או להצבת כללים.
הורות היא פעולת נוכחות: היכולת להנחיל אמת נצחית בתוך כלים חדשים לגמרי, נשמות שלא היו מעולם.

ההורה אינו רק מחנך – הוא צינור לאור של הבורא!
והשאלה איננה מה הוא מעביר, אלא כיצד האור עובר דרכו.

1. הדיבור כצינור: כשהפה הופך למקום הפעולה (המלכות וההוצאה לפועל של המחשבות)
   הטעות הנפוצה ביותר בחינוך היא ההנחה שהתוכן הוא העיקר.
   אך בעומק הדברים מתברר כי החיבור הוא המסר.

בדיבור נוכח, ההורה אינו “זורק מילים” אל הילד, אלא נמצא בתוך המילים.
• נוכחות – ההבדל בין להגיד לבין להיות מדבר.
דיבור לא נוכח מתאפיין בעודף הסברים, הצדקות והוכחות.
דיבור נוכח מתאפיין במעט מילים והרבה מרחב.
• כוונה – לשם מה אני מדבר?
האם כדי לשלוט, להוכיח ולתקן (אור של דין),
או כדי להחיות, לכוון ולהשיב את הילד אל עצמו (אור של חסד)?
• אהבה – לא רגש רגעי, אלא בחירת יחס.
היכולת לראות את הנשמה שמולי גם כאשר הביטוי שלה מבולבל, סוער או מאתגר.

כאשר שלושת אלו נפגשים—הדיבור חדל להיות כלי של מאבק, והופך לכלי של תיקון.

2. גילוי מול העתקה: הילד אינו בבואה שלך
   הילדים שלנו אינם העתקים שלנו.
   הם נשמות ייחודיות—לעיתים גבוהות מאוד, שבחרו בנו כהורים כדי שנעזור להן להוציא את אורן אל הפועל.

ההעתקה היא מלכודת עדינה של האגו ההורי:
“אם הילד יהיה כמוני—סימן שהצלחתי.”
אך ביטחון כזה עלול לבוא על חשבון הנשמה של הילד.

התיקון הוא מעבר מהעתקה לגילוי:
• האור אחד – אמת, חסד ופנימיות אינם משתנים מדור לדור.
• הכלים משתנים – השפה, הסגנון והביטוי חייבים להיות שייכים לילד עצמו.

כאשר אנו מאפשרים לילד להיות כלי חדש לאותו אור, איננו משכפלים את עצמנו, למעשה אנו ממשיכים את שרשרת הדורות בדרך חיה, אמיתית ואותנטית.

3. גבולות של חסד: לחנך בלי לכפות
   האתגר הגדול של דורנו הוא להציב גבול מבלי ליפול לכפייה, ולוותר על כפייה מבלי לוותר על גבול.

גבול הוא הכלי שמחזיק את האור.
• כפייה נובעת מפחד, ומולידה התנגדות או ביטול עצמי.
• גבול ברוח טובה נובע מאחריות, ומעניק ביטחון וסדר.

כאשר הגבול מוצב מתוך כבוד אנושי עמוק,
הילד אינו חווה “כיפוף”, אלא בניין.

זהו צמצום של האגו ההורי, המפנה מקום לצמיחתה של נשמה אחרת.

4. היעד: לגדל אדם שהוא “משפיע”

המטרה הסופית של כל מה שאנו מעניקים לילדינו—שלווה, ערכים, אמת רוחנית—היא אחת:
לגדל אדם שהוא צינור של אור לאחרים.

כאשר ילד גדל בתוך מבט מכבד,
הוא לומד לכבד את נשמתו שלו—ומתוך כך להאיר לסביבתו.

על זה אמר הנביא “לֹא־תָמוּשׁ הַתּוֹרָה הַזֹּאת מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם” (ישעיהו נ״ט, כ״א) זאת הצהרה בריתית עמוקה על רציפות החיים הרוחניים ועל אופן מעבר האור מדור לדור