מאת: אופיר יוסף כהן תובל | נתיב מים חיים| מבוסס על מאמר שלום העולם של הרב יהודה אשלג זצוק״ל
כאשר קוראים את מאמרו של הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, מתברר מהר מאוד שאין זה מאמר פוליטי במובן הרגיל, וגם לא קריאה מוסרית כללית להיות אנשים טובים יותר. זהו ניסיון להבין את חוקי ההתפתחות של האדם, החברה והאנושות, מתוך הסתכלות רחבה על טבע הבריאה. בעל הסולם איננו מתחיל מן השאלה איך למנוע מלחמה בלבד, אלא מן השאלה העמוקה יותר: מהו הרע שאנו פוגשים במציאות, מה מקומו בתהליך הבריאה, ומדוע כל ניסיונות האדם לתקן את העולם נכשלים פעם אחר פעם.
הוא קובע יסוד חשוב מאוד: אין לראות שום פרט במציאות כפסול מצד עצמו, אפילו אם לעת עתה הוא מזיק ונראה רע, משום שכל דבר נתון תחת חוק של התפתחות הדרגתית, מן החסר אל השלמות.
כשם שהפרי בתחילת גידולו מר וחמוץ, אך אין זו הוכחה לפגם בפרי אלא להפך, סימן לכך שהוא מצוי באמצע התהליך, כך גם מידות רעות, משברים, עיוותים חברתיים, ואפילו כוחות הרסניים בהיסטוריה, אינם בהכרח “טעות” בבריאה, אלא שלבים שטרם הבשילו אל תיקונם.
זו אחת מאבני היסוד של המאמר: אסור לשפוט דבר רק לפי מצבו הרגעי; צריך להבין אותו לפי יעדו, לפי החוק המפתח אותו, ולפי מקומו במהלך השלם.
מדוע ניסיונות האדם לתקן את העולם נכשלים שוב ושוב?
כאן עובר בעל הסולם לביקורת עמוקה על מה שהוא מכנה “מתקני העולם”. כוונתו לכל אותם הוגים, מהפכנים, מנהיגים, אידיאולוגים ובוני שיטות, אשר ראו את הרוע בעולם והחליטו שצריך לעקור אותו, למגר אותו, לסלק את החלקים הרעים שבמציאות ולהשאיר רק את הטוב.
הם הביטו באדם כמו במכונה מקולקלת שיש לפרק ממנה את החלקים הפגומים ולהחליף אותם בחלקים תקינים. אך לפי בעל הסולם זו חולשה יסודית בהבנת המציאות.
הם שוכחים שכל מה שקיים בבריאה קיבל רשות קיום מן הבורא, ואם כן עצם קיומו מלמד שיש בו צורך בתהליך השלם. הבעיה איננה עצם הימצאותם של הכוחות השליליים, אלא אי הבשלתם.
מה שנראה לנו כרע גמור הוא לעתים קרובות כוח שעדיין מצוי באמצע תהליך ההפיכה שלו לטוב.
לכן, במקום להשמיד, יש להבין, לזקק, לכוון, ולהביא את הכוח לצורתו המתוקנת. במילים אחרות, השאלה איננה כיצד נמחק את הרע, אלא כיצד נבין את שורשו ונעביר אותו מן הצורה הבלתי מתוקנת לצורה הראויה.
זהו מעבר יסודי מאוד בין חשיבה מהפכנית־אלימה, הרוצה לעקור, לבין חשיבה קבלית, הרוצה לתקן.
כיצד מתפתח העולם בפועל, גם אם האדם אינו מבין זאת?
לאחר שהעמיד את יסוד ההתפתחות, בעל הסולם מסביר שהמציאות כולה פועלת תחת חוק קבוע, הדוחף כל דבר מן החיסרון אל התיקון.
אלא שכאן יש הבחנה חשובה מאוד. החוק הזה יכול לפעול עלינו בשני אופנים.
האופן הראשון הוא מה שהוא מכנה “ממשלת השמים”. כלומר, ההשגחה העליונה מובילה את העולם אל תיקונו, גם אם האדם אינו מבין, אינו משתף פעולה, ואף מתנגד. אלא שכאשר התפתחות זו נעשית בכוח עליון בלבד, ללא הסכמה מצד האדם, היא נעשית באיטיות, בכובד, ותוך ייסורים מרובים.
הטבע (אלוהים = הטבע) דוחף, המציאות לוחצת, המשברים מצטברים, הסבל גובר, עד שהאדם נאלץ להשתנות.
זהו מסלול של “בזמנו” (יקח כמה זמן שיקח)
לעומת זאת, יש דרך שנייה, והיא “ממשלת הארץ”. כאן הבורא נותן לאדם רשות והזדמנות לקחת את חוק ההתפתחות לידיו, להבין את הכיוון, לשתף פעולה, ולהקדים את התיקון מרצונו.
זה נקרא בחינת “אחישנה” (החשת הגאולה כבר בזמננו)
הרעיון העמוק: לא לבטל את חוק ההתפתחות, אלא להזדהות עמו, לזרז אותו, ולעבור את השינוי מתוך מודעות במקום מתוך יסורים ומלחמות.
לכן המשבר איננו דבר מקרי, אלא חלק ממנגנון ההתפתחות. השאלה היחידה היא אם נגיע אל השלב הבא דרך הכאב, או דרך ההכרה.
מהו הקריטריון האמיתי לטוב ורע?
מכאן פונה בעל הסולם לשאלה אחרת: אם כך, כיצד בכלל אפשר להגדיר טוב ורע בחיי החברה. תשובתו מפתיעה בפשטותה ובעומקה.
טוב ורע אינם נמדדים לפי הפרט הבודד, אלא לפי יחסו של הפרט אל הכלל. האדם איננו ישות נפרדת באמת, אלא חלק ממערכת. הוא חי מן החברה, ניזון ממנה, מקבל ממנה את צרכיו, את הגנתו, את שפתו, את תרבותו ואת תנאי קיומו.
הוא מדמה כל יחיד לחלק בתוך הכלל שבלעדיו הכלל לא יכול להתקיים.
ממילא, ערכו של כל פרט איננו נמדד רק לפי תועלתו לעצמו, אלא לפי תרומתו למערכת כולה. מה שמועיל לכלל הוא טוב, ומה שמזיק לכלל הוא רע.
זהו מהלך מחשבתי עמוק מאוד, כי הוא שולל את תפיסת האגו הטבעית, שבה האדם רגיל לשאול בכל מצב: מה טוב לי, מה מגיע לי, מה אני מרוויח, מי פגע בי.
בעל הסולם מבקש להעביר את מרכז הכובד מן ה”אני” אל ה”אנחנו”, ומעבר לכך, אל המערכת הכוללת של המציאות האנושית.
כאן כבר מונחת התשתית להבנה עמוקה של ניהול משברים אישיים: משבר איננו רק אירוע שקורה לי, אלא איתות על יחס לא מאוזן ביני לבין המערכת הרחבה יותר שבה אני חי.
אם האמת ברורה כל כך, מדוע קשה כל כך לחיות לפיה?
אחד החלקים העמוקים במאמר הוא המקום שבו בעל הסולם מראה שהאידיאל של “אמת” נשמע נכון, אך כמעט בלתי אפשרי ליישום פשוט בחברה.
אילו היינו אומרים שכל אחד יקבל בדיוק לפי יגיעתו, היינו חושבים שזו אמת פשוטה והוגנת. אלא שבפועל אין לנו דרך אמתית למדוד יגיעה אנושית.
יש אדם שנראה כעובד פחות, אך למעשה משקיע מאמץ נפשי ומחשבתי רב. יש אדם חרוץ מטבעו, ויש חלש מטבעו. יש מי שמאמץ שעה אחת כאילו עבד שתיים, ויש מי שעובד שתיים כאילו היו שעה אחת. יוצא שאפילו האמת, כשהיא יורדת לעולם המעשה, מסתבכת.
אי אפשר להפוך אותה בקלות לשיטה טכנית וצודקת.
מתוך החולשה המעשית של מידת האמת נולדות בחברה מידות אחרות, כמו חסד, צדק ושלום, שכל אחת מהן מנסה לפתור חסרון אחר.
אך גם הן סותרות זו את זו.
החסד מבטל את הדין; האמת סותרת את החסד; השלום דורש פשרות שאינן תמיד צודקות; והצדק עלול לעורר מלחמה מצד מי שירגיש שנעשה לו עוול.
בעל הסולם מלמד כאן דבר עמוק מאוד: העולם אינו פשוט משום שהאדם עצמו מורכב. אין מידה אחת שניתן להשליט כפתרון מוחלט, כל עוד טבע האדם עצמו לא תוקן בשורש.
ומהו השורש העמוק של כל הבלבול הזה?
כאן מגיע בעל הסולם אל לב המאמר: שורש כל המשבר האנושי הוא מה שהוא מכנה “חוק היחידיות” הטבוע בלב כל אדם.
האדם חש את עצמו כמרכז העולם. הוא רוצה להתגדל מעל כולם, להפיק הנאה, כוח, שליטה או כבוד, ולעתים קרובות גם אם הוא נותן לזולת, עדיין יש בכך נגיעה עצמית, תחושת רווח, שם, יוקרה, או סיפוק פנימי.
בעל הסולם איננו מתאר זאת כסטייה מקרית, אלא כחוק טבע נפשי.
האדם, בהיותו ענף מן השורש העליון, נושא בתוכו רושם של יחידו של עולם, אלא שהרושם הזה מופיע בו בצורה מקולקלת. במקום שהיחידיות תופיע כהשפעה אל הזולת, כפי שהיא בשורש העליון שאין לו חסרון ואינו מקבל מאיש, היא מופיעה באדם כרצון לבלוע אל עצמו את כל העולם.
לכן, אפילו הרעיונות היפים ביותר, המוסדות המתוקנים ביותר, והשיטות המוסריות ביותר, נשברים לבסוף על סלע האגו. כל עוד האדם מבקש להשתמש במציאות כדי למלא את עצמו בלבד, כל מידה עלולה להתעוות, כל אידיאל יהפוך לכלי כוח, וכל משטר יתדרדר לעושק מסוג חדש.
מדוע בעל הסולם קושר בין שלום החברה לבין שלום העולם כולו?
בחלק מהפכני במיוחד בעל הסולם כותב שבתקופתנו כבר אי אפשר לחשוב במושגים של שלום מקומי בלבד. העולם נעשה מקושר.
כל אדם, כל מדינה, וכל חברה יונקים את חייהם מן העולם כולו. לכן טובתו של כל יחיד תלויה בטובת כלל האנושות.
אי אפשר לבנות שלום בתוך קבוצה אחת, אם העולם כולו בנוי על ניצול, תחרות הרסנית, כוחנות ופערים. הוא רואה את האנושות כגוף אחד, כמערכת משולבת, ולכן כל משבר מקומי הוא בסופו של דבר הד של חוסר איזון כללי.
זהו יסוד חשוב מאוד גם להבנת החיים האישיים. האדם נוטה לפרש את כאבו באופן צר מאוד: זו הבעיה שלי, זה הכישלון שלי, זו המכה שלי. אך ראייתו של בעל הסולם פותחת את התמונה.
האדם הפרטי הוא ביטוי מקומי של מערכת רחבה יותר. לעתים, המשבר האישי נובע מדרך כללית שבה האדם תופס מציאות, שופט את הזולת, מחזיק באשליית שליטה, או נאחז באגו שמפריד אותו מן השלם. לכן הריפוי האישי איננו מנותק מן התיקון הכללי, אלא הוא חלק ממנו.
המשך המאמר בפוסט הבא שלום העולם חלק ב
בלוג מים חיים לנפש צמאה 