המשך של חלק א

כיצד כל זה משנה את ההסתכלות על משבר אישי?

מכאן אפשר לעבור בעדינות מן המאמר על שלום העולם אל חיי הנפש של האדם היחיד. אם המציאות כולה פועלת על פי חוק התפתחות, ואם הרע איננו חורבן סופי אלא שלב מעבר, ואם הסבל מופיע כאשר האדם אינו משתף פעולה עם כיוון ההתפתחות, אז גם משבר אישי צריך להיקרא מחדש. 

משבר איננו בהכרח סימן לכך שהחיים נגמרו, או שהאדם ננטש, או שהעולם התאכזר אליו. פעמים רבות המשבר הוא מפגש כואב בין צורת חיים ישנה, שכבר איננה מתאימה להתפתחות הנשמה, לבין הכרח פנימי לעבור מדרגה. 

האדם בדרך כלל מבקש יציבות, ודאות, שליטה, נוחות ושימור זהותו המוכרת. אך כאשר המערכת הפנימית והחיצונית דורשת שינוי, ההיצמדות לצורה הישנה מתחילה לייצר חיכוך, והחיכוך הזה נחווה כמשבר. במילים אחרות, המשבר איננו רק מה שקרה לי, אלא ההתנגשות בין מה שאני אוחז בו לבין מה שהמציאות מבקשת להוליד בי. 

זהו מעבר חד מאוד מן התודעה הרגילה, ששואלת “למה זה קרה לי”, אל דעת גבוהה יותר ששואלת “לאן זה מבקש להוליך אותי”. כאן כבר מתחילה עבודת הנפש האמתית.

מהי דעת נמוכה, ומהי דעת גבוהה, בהקשר הזה?

אפשר לומר שדעת נמוכה היא הסתכלות מקומית, צרה, מיידית, אגואית. היא רואה רק את הכאב העכשווי, את ההפסד הנוכחי, את אי הנוחות, את העלבון, את הפחד. 

היא שואלת רק מה נלקח ממני. היא חיה בתוך תמונת מצב, לא בתוך תהליך. 

היא מפרשת את המציאות לפי הרגע, לא לפי התכלית. היא רואה אירוע, אך לא רואה הנהגה. היא רואה קושי, אך לא רואה הזמנה. בתוך תודעה כזו, משבר הוא אכן אסון. הוא נדמה כמכת גורל, כאי־צדק, כעדות לכך שמשהו השתבש. 

אך דעת גבוהה היא תודעה שמסוגלת להרים מבט. היא איננה מכחישה כאב, אלא מעניקה לו מקום בתוך תמונה רחבה. היא מבינה שהמציאות איננה אוסף מקרי של אירועים, אלא מערכת שמכוונת את האדם אל תיקונו. 

היא מחזירה את האירוע הפרטי אל האחד הגדול, אל הסדר, אל התהליך, אל החוק, אל השלם. היא שואלת לא רק מה אני מרגיש, אלא מה המציאות אומרת לי דרך זה. לא רק מה אבד לי, אלא איזה חלק באגו שלי נחשף עכשיו. לא רק מי אשם, אלא מהו השיעור שבלי לעבור אותו לא אוכל לעלות מדרגה. 

דעת גבוהה איננה מבטלת אחריות אישית, אלא מעמיקה אותה. היא אומרת: יש לי חלק בזה, לא במובן של אשמה, אלא במובן של שותפות בתיקון.

היכן נמצא האגו בתוך המשבר?

לפי בעל הסולם, שורש הקלקול הוא הרצון לקבל לעצמו בלבד. לכן כמעט בכל משבר אישי, אם נתבונן לעומק, נגלה שהכאב איננו רק על עצם האירוע, אלא על הפגיעה בצורת האני שהאגו בנה. אדם נפגע לא רק מפני שהפסיד דבר מה, אלא מפני שנפגעה תחושת השליטה שלו, תחושת הצדק שלו, התדמית שלו, הציפייה שלו, החזון שיצר לעצמו, המקום שבו הוא חשב שהחיים חייבים להתנהל לפי רצונו. פעמים רבות האגו מסתתר מאחורי שפה גבוהה: “אני רק רציתי טוב”, “אני רק ביקשתי צדק”, “אני רק דואג”, “אני רק מאוכזב”. אך מתחת לכל זה עלול להסתתר אותו קול דק ועיקש שאומר: אני רציתי מציאות מסוימת, וכעת אני כועס על המציאות שאיננה מצייתת לי. כאן מתחיל התיקון.

המשבר מגלה לאדם היכן הוא נאחז בעצמו בצורה שמפרידה אותו מן הזרם הכולל של החיים. הוא חושף את המקומות שבהם האדם דרש מן העולם לספק לו ודאות, כבוד, הכרה, שליטה או מילוי. וכאשר הדרישה הזו נסדקת, האדם חש כאב גדול. אבל דווקא שם טמון השער לשינוי. כי כל עוד האגו מצליח, האדם בטוח שהוא חי נכון. ורק כשהאגו נסדק, מתגלה האפשרות ללמוד צורת קשר אחרת עם המציאות.

כיצד אדם יכול להפוך משבר למנוף צמיחה?

השלב הראשון הוא לשנות את השאלה. במקום לשאול מדוע זה קורה לי, ראוי לשאול: מהי צורת התפיסה שהתמוטטה בי כעת. במקום לחפש אשמים בלבד, נכון לבדוק מה בתוך נפשי נאחז בצורה ישנה שלא יכולה עוד לשאת את האור הבא. במקום לראות במשבר רק איום, יש לנסות לראותו ככוח לידה. פעמים רבות המשבר הוא המקום שבו תמונת העולם הילדותית, המקומית, האנוכית, נסדקת, כדי שתוכל להיוולד ראייה רחבה יותר.

אדם שעובר משבר כלכלי עשוי לגלות עד כמה נשען ערכו העצמי על הצלחה חיצונית. אדם שחווה משבר זוגי עשוי לגלות עד כמה רצה שהאחר ימלא את חסרונו. אדם שמתמודד עם מחלה עשוי לגלות עד כמה היה מנותק מגופו, מגבולותיו, או מן ההזדמנות להקשיב לנשמתו. אדם שנשבר מול מציאות פוליטית או לאומית עשוי לגלות שהוא חי כל חייו מתוך תלות בכוחות חיצוניים, ולא מתוך בניית מרכז פנימי יציב. בכל אלה, המשבר איננו עונש אלא גילוי. הוא מגלה היכן אני חי מתוך קבלה לעצמי בלבד, גם אם בצורה עדינה, והיכן אני מוזמן לעבור מצורת תודעה של אחיזה לצורת תודעה של שותפות, אמונה, והשפעה.

האם זה אומר שצריך לאהוב סבל או להצדיק כל כאב?

ודאי שלא. בעל הסולם איננו מהלל כאב לשמו. להפך, הוא מלמד שיש אפשרות להקדים את התיקון בלי להזדקק לייסורים כבדים. אך כל עוד האדם מסרב לראות, החיים מלמדים דרך דחיפה.

לכן אין צורך להאדיר משבר, אלא להבין אותו. אין צורך לבקש ייסורים, אלא להקשיב למה שהם מנסים לומר לפני שהם מתגברים. אדם בריא בנפשו וברוחו איננו אומר: טוב לי לסבול. הוא אומר: אינני רוצה לבזבז את הסבל שעברתי; אני רוצה לחלץ ממנו דעת. זהו הבדל עצום. כאשר האדם מוציא מן המשבר תודעה, אחריות, תיקון מידה, וצמיחה אמונית, הוא ממיר את מסלול “בעיתה” במסלול קרוב יותר ל”אחישנה”. הוא מתחיל לשתף פעולה עם כיוון ההתפתחות במקום להיגרר אחריו.

לאן כל זה מוליך את האדם בפועל?

בסופו של דבר, משנתו של בעל הסולם מוליכה למעבר עמוק מאוד מצורת חיים של קבלה עצמית לצורת חיים של השפעה, חיבור והכרה באחדות. אין הכוונה שאדם יחדל מלרצות, מלהרגיש או מלבקש חיים טובים. הכוונה היא שהאני שלו יחדל להיות המרכז הבלעדי שמפרש את המציאות. אדם כזה מתחיל להבין שהחיים אינם נמדדים רק לפי נוחותו האישית, אלא לפי מקומו בתנועה רחבה יותר של תיקון. הוא לומד להחזיק כאב בלי ליפול מיד לקורבנות. הוא לומד לבחון את תגובותיו, את ציפיותיו, את דרישתו הסמויה לשליטה. הוא מתחיל לראות את המציאות כתהליך, לא כפסק דין. הוא מבין שהקושי הנוכחי איננו בהכרח הוכחה לכישלון, אלא פעמים רבות סימן שהחיים מבקשים ממנו לגדול אל מדרגה חדשה של תודעה.

אם ננסח את הדבר בשפה פשוטה, המסר העמוק של בעל הסולם הוא זה: העולם כולו נמצא בתנועה אל תיקון, וגם האדם הפרטי שבתוכו נע עם אותה תנועה. כאשר הוא מתנגד, נאחז, דורש, מתמרד מתוך אגו ואינו מוכן להשתנות, התנועה הזו נחווית כמשבר. כאשר הוא נפתח, מתבונן, לומד, ומוכן לטפל באגו שלו כחלק מתיקון רחב יותר, אותו משבר עצמו נעשה שער. לא שער קל, לא שער נעים תמיד, אבל שער אמתי. ואז האדם חדל לראות את חייו כסדרה של מכות גורל, ומתחיל לראותם כדרך הנהגה, שבה כל קושי קורא לו לעבור מתמונה מקומית צרה לדעת גבוהה יותר, המחוברת אל האחד הגדול, אל התהליך, ואל האחריות שלו בתוך השלם. בזה המשבר הופך מקריסה להזדמנות, ומכאב עיוור למדרגה של לידה.

המשך המאמר בחלק ג – הפתרון למשברים האישיים