מאז שחר התודעה, האדם נושא בליבו שאלה אחת, גדולה ומטרידה מכולן: מדוע המוות? מדוע ניתנו לנו חיים, אהבה, חכמה ורגש, רק כדי שיילקחו מאיתנו ברגע אחד, בלתי נמנע? אנו מביטים אל השמיים, אל האינסוף, ומבינים שהבורא הוא נצחי, ואילו אנחנו, ברואיו, בני חלוף. הפער הזה, בין הנצח האלוהי לזמניות האנושית, הוא מקור החרדה הקיומית הגדולה ביותר, אך גם המפתח להבנת המטרה העמוקה ביותר של חיינו.
התשובה, כפי שהיא מהדהדת בכתבי הסוד, אינה שהמוות הוא עונש, אלא שהוא תנאי הכרחי למסע שהנשמה האנושית צריכה לעבור. כדי להבין זאת, עלינו לחזור לנקודת ההתחלה, לגן העדן.
בספר בראשית (ג', כ"ב), לאחר חטא עץ הדעת, אומר אלוהים: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע…".
בפסוק זה טמון סוד קיומנו. לפני האכילה מהעץ, האדם חי במצב של אחדות. הוא לא חווה את עצמו כישות נפרדת מהבריאה או מהבורא.
לא היה "אני" ו"אתה", "טוב" ו"רע", "רצוי" ו"לא רצוי". הייתה רק הוויה אחת, זורמת והרמונית.
אכילת פרי עץ הדעת לא הייתה רק עבירה על ציווי; היא הייתה שינוי תודעתי קוסמי.
האדם "ירד" ממצב של אחדות למצב של דואליות.
הוא החל לראות את העולם דרך ניגודים: אור וחושך, חיים ומוות, אהבה ושנאה, הצלחה וכישלון. ברגע שנולדה תודעת "הטוב והרע", נולד גם ה"אני" הנפרד – האגו. אותו "אני" ששופט את המציאות, שמקטלג אותה, שפוחד ממנה ושואף לשלוט בה. כאן נולד גם הזמן.
מבחינה רוחנית, הזמן הוא הפער בין סיבה לתוצאה, בין ניגודים. בעולם של אחדות מוחלטת אין זמן, כי אין "לפני" ו"אחרי", אין שינוי. הזמן הוא המרחב שבו אנו נעים בין קטבים: מהרצון להשגתו, מהפחד להקלה, מהבורות לידיעה. והמוות?
המוות הוא הקצה הבלתי נמנע של ציר הזמן הזה. הוא התוצאה הלוגית של קיום בתוך עולם של ניגודים. גוף שנולד, חייב למות. רגע שמתחיל, חייב להסתיים.
ו אינה להשמיד את התודעה, אלא להפשיט אותה מהלבוש הזמני שלה: הגוף הפיזי והאגו.
המוות הוא הרגע שבו אשליית הנפרדות מתנפצת. כל מה שהגדרנו כ"אני" – הגוף, המעמד, הרכוש, הזיכרונות, הדעות – מתגלה כזמני. מה שנשאר הוא רק המהות הטהורה, הניצוץ האלוהי שהיה קיים לפני הלידה וימשיך להתקיים אחרי המוות. המוות מאלץ אותנו לשחרר את האחיזה בכל מה שחשבנו שהוא אנחנו, כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת.
השער לחיי נצח -ענווה:
כל חיינו אנו פועלים מתוך רצון לשלוט, לצבור ולהתחזק. המוות הוא השיעור הסופי והמוחלט בענווה. הוא מזכיר לנו שאנחנו לא המנהלים של היקום, אלא משתתפים זמניים במחזה אלוהי גדול בהרבה. הכניעה למוות היא למעשה כניעה למקור החיים, והכרה בכך שאנו תלויים בו לחלוטין.
במובן עמוק יותר, המוות אינו סוף אלא טרנספורמציה. האנרגיה של החיים, שהתגבשה לצורה של אדם מסוים, חוזרת אל המאגר הקוסמי. כמו שגל מתרומם מן האוקיינוס, מקבל צורה ייחודית לרגע, ואז שב ומתמזג עם המים – כך גם הנשמה. חווית הגל הייתה אמיתית ומשמעותית, אך מהותו תמיד הייתה האוקיינוס.
לחיות את הנצח עכשיו: אימון בתוך הזמן
הבנה זו משנה לחלוטין את הדרך שבה אנו אמורים לחיות. אם המוות הוא חזרה לאחדות, אז החיים הם ההזדמנות שלנו להתאמן באחדות הזו עוד כשאנחנו בעולם הפיצול. אנחנו לא צריכים לחכות למוות כדי לחוות את הנצח. הנצח אינו משך זמן אינסופי; הוא מצב תודעה שחווה את האחדות שמעבר לזמן.
איך מתאמנים בזה?
שים לב כיצד התודעה שלך נעה כל הזמן בין קטבים: שמחה ועצב, כעס ורוגע, אהבה ושנאה, תחושת צדק ותחושת אשמה. השלב הראשון הוא להכיר בכך שאתה לא הקטבים האלה, אלא המרחב שבו הם מופיעים.
התבוננות יומיומית: שאל את עצמך מהו המקור המשותף של השמחה והעצב שלי? שניהם נובעים מיכולתי להרגיש. מהו השורש המשותף של האהבה והשנאה שלי? שניהם נובעים מיכולתי להתחבר ולהיקשר. כשאתה מבין ששני הניגודים הם ביטויים שונים של אותו כוח יחיד, אתה מתחיל לחוות את האחדות. "ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו" – אין שתי רשויות, טוב ורע, אלא מקור אחד לכל.
תרגול חמלה היא היישום המעשי של תודעת אחדות. כשאני מבין שה"אחר" אינו באמת נפרד ממני, שגם הוא חווה פחד, תקווה וכאב, אני לא יכול יותר לשפוט אותו בחומרה. אני רואה בו השתקפות של עצמי.
רוב הסבל שלנו נובע מהתעסקות בעבר (חרטה) או בעתיד (חרדה) – כלומר, מהכבלים של הזמן. להיות נוכח ברגע הזה במלואו, זה לטעום את טעמו של הנצח, כי ברגע הזה אין פער, יש רק הוויה.
המוות, אם כן, אינו אויב. הוא המורה הגדול ביותר שלנו. הוא עומד בסוף הדרך לא כדי להפחיד אותנו, אלא כדי להזכיר לנו לאן פנינו מועדות, ולדרבן אותנו להתחיל את מסע השיבה הביתה, אל האחדות, כבר עכשיו. במקום לשאול "למה אני צריך למות?", אולי השאלה הנכונה יותר היא: "איך אני יכול לחיות, כך שביום מותי ארגיש שאני פשוט חוזר הביתה?".
🫶🏼 אהבתם? הגיבו, שתפו, כיתבו בתגובות ותשקיעו מאמץ בדרך הרוחנית שלכם!
🔗
ערוץ מים חיים ביוטיוב @Maim_hayim
פייסבוק:
בלוג מים חיים לנפש צמאה 