"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס"

כל הבריאה שלנו עומדת על שני כוחות יסוד: "זכר" ו"נקבה" – לא רק כמינים, אלא כעקרונות רוחניים.

ה"זכר" הוא כוח ההשפעה, הנתינה, ה"אור".

ה"נקבה" היא כוח הקבלה, ההכלה, ה"כלי".

כאשר אור וכלי פועלים בהרמוניה, יש חיים, אהבה וברכה.

אבל כשהאיזון נשבר – נוצר מבול.

בפרשת נח, הקריסה מתחילה כשהאנושות מתמכרת ל"בנות האדם" – סמל לריבוי אינסופי של רצונות לקבל לעצמו בלבד, ללא איזון של נתינה. האור האלוקי, החסד, המשיך לזרום, אך לא היה לו כלי ראוי.

וזהו כלל קבלי יסודי: "אין אור בלי כלי".

כאשר אור (שפע, חסד) זורם ללא כלי (קבלה מתוקנת), הוא הופך לכוח של דין. המים שאמורים להחיות הופכים למבול שמשמיד.

התורה נותנת את האבחנה המדויקת למצב הזה במילה אחת:

“וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חמס.” (בראשית ו׳, י״א).

מהו "חמס"? תרגום אונקלוס מגלה: "וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוּפִין." – הארץ התמלאה ב"חטופים".

האר"י הקדוש מסביר שאלו ניצוצות של חיים, אנרגיות קדושות ש"נחטפו" על ידי הקליפות. כוח חיים אלוהי שלא מצא כלי של קדושה, הופך לדלק של חורבן.

ההקבלה לימינו מצמררת.

העובדה שארגון טרור בחר בשם "חמאס", וקרא למתקפת הרצח שלו "מבול אל-אקצא" – היא תמונת ראי רוחנית מדויקת.

זהו אותו דפוס עתיק: אנרגיה של "חטופין" (חמאס) המשתמשת בכוח החיים כדי ליצור "מבול" (כאוס וחורבן). זהו הביטוי האולטימטיבי של "אור בלי כלי" – כוח שפועל מתוך רצון לקבל אגואיסטי והרסני.

אז מה הפתרון?

התורה נותנת לנו את נח.

 * נֹחַ (נוֹחַ): התיקון מתחיל ביציאה מאזור הנוחות. האגו והגוף תמיד רוצים "לנוח". התיקון דורש מאמץ רוחני, נפשי וגופני כדי לבנות כלי.

 * נֹחַ (חֵן): אבל מאמץ לבד לא מספיק. “וְנֹחַ מָצָא חֵן”. חֵ"ן הוא ראשי תיבות של חָכְמַת הַנִּסְתָּר. אנחנו חייבים את "הוראות היצרן" – את חכמת הקבלה והזוהר – כדי ללמוד איך בונים כלי נכון ואיך מחזירים את האיזון.

 * תֵּיבָה (מִילָּה): על פי הסוד, התיבה אינה רק מעץ. "תיבה" בעברית היא גם "מילה". המילים הקדושות של חכמת הנסתר הן-הן התיבה הרוחנית שלנו. הן המבנה התודעתי שמגן עלינו מפני הכאוס, ומאפשר לנו לצוף מעל מי המבול שבחוץ ובפנים.

כשאנו לומדים לאזן בין קבלה לנתינה, המבול הופך בחזרה למים חיים.

התבוננות יומית לתרגול: בוני התיבה

התיקון מתחיל בבניית "כלי" נכון בתוך התודעה שלנו – הפיכת "קבלה לעצמי" ל"קבלה על מנת להשפיע".

במהלך היום, נסו לתרגל זאת:

בכל פעם שאתם מזהים בעצמכם "רצון לקבל" (אני רוצה לאכול, אני רוצה כבוד, אני רוצה לנוח, אני רוצה שיקשיבו לי):

 * עצרו לשנייה והכירו ברצון הזה (זהו ה"כלי" שלכם).

 * הוסיפו "כוונה של השפעה" לאותו רצון.

 * אמרו בלב:

   * (לפני אוכל/שתיה): "אני אוכל כדי שיהיה לי כוח לתת/להאיר/לעשות טוב."

   * (כשרוצים כבוד/הקשבה): "אני רוצה שיקשיבו לי כדי שאוכל להעביר מסר מחבר/טוב." (ולפני כן – אקשיב לאחר).

   * (כשנחים): "אני נח כדי לאגור כוח להמשך עשייה של השפעה."

כך, במקום להיות כלי ריק שנשטף על ידי האור, אתם בונים באופן פעיל "תיבה" – כלי מתוקן שמחבר אור וכלי בהרמוניה. זוהי בניית התיבה האישית שלנו.