דלקת ריאות קשה.

לא “לא מרגיש טוב”, לא “שפעת חזקה” — אלא מצב שבו פעולה אחת, הכי בסיסית שיש, נהפכת למשימת־על:

לנשום.

הליחה מצטברת בריאות בקצב מבהיל. כל נשימה קצרה, חדה, כואבת.

השיעול קורע מבפנים, ואחרי יומיים כל שרירי הבטן והסרעפת צורחים מכאב.

להסתובב במיטה זה מאמץ.

לקום לשירותים – מבצע.

להתלבש – כמעט בלתי אפשרי.

אין תיאבון. בקושי מצליחים לשתות.

היום והלילה מתערבבים.

חלומות הזויים. תודעה מטושטשת.

וכל רגע נדמה לנצח.

וברגעים האלה, לא מחשבות פילוסופיות, לא תובנות יפות, לא “הכול יהיה בסדר”.

עוברות מחשבות קשות. ממשיות.

תחושה עמוקה שהסוף מתקרב.

אני לא מגזים.

וכאן קרה דבר מוזר, חזק, מטלטל.

בתוך כל זה, שוב ושוב, בלי שבחרתי, בלי שהתכוונתי…

התנגנה לי בראש מנגינה אחת:

“נשמת כל חי תברך את שמך ה’ אלוהינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד…”

מאיפה זה מגיע?

למה דווקא זה?

למה ברגעים של חוסר אונים, כשאין אוויר, כשאין כוח, כשאין עתיד ברור?

והבנתי משהו עמוק.

יש תפילות שאנחנו אומרים.

ויש תפילות שנאמרות דרכנו.

כשכל הכוחות החיצוניים מתפרקים, כשהגוף כבר לא מתפקד, כשהשכל לא מצליח לארגן מציאות,

כשהלב עייף מלהיאחז, נשאר משהו אחד בלבד: הנשמה.

ונשמה לא מדברת בשפה של היגיון.

היא לא מתווכחת, לא מוכיחה, לא שואלת “למה”.

היא שרה.

“נשמת כל חי” איננה תפילה של שגרה.

זו תפילה של מי שפגש את קצה החיים.

של מי שהבין, לא ברעיון אלא בבשר, שכל נשימה היא חסד.

הזוהר קורא לנשימה “הבל דחיי” הבל החיים.

והאר״י מלמד שהנשימה באה ממקום גבוה יותר מן הדיבור.

דיבור שייך לכלים.

נשימה שייכת לשורש.

ולכן, דווקא כשקשה לנשום , מתגלה מי באמת נושם.

וברגע מסוים, בין שיעול לשיעול, בין כאב לכאב,

מצאתי את עצמי אומר לבורא:

תודה.

לא תודה מנומסת.

לא תודה מחושבת.

תודה עמוקה, כואבת, אמיתית.

תודה על המחלה!!!

תודה על מה שעובר עליי.

מי יודע אילו עומסים משתחררים כאן, אילו חובות נמחקים, אילו שכבות מתנקות.

הקבלה מלמדת שמחלה איננה בהכרח עונש.

לעיתים היא תהליך ניקוי.

פריקה של מה שלא היה ניתן לשחרר בדרך אחרת.

לא תמיד אנחנו יודעים מה מתנקה, אבל הנשמה יודעת מתי הגיע הזמן.

יש רגעים שבהם הגוף נשבר

כדי שהנשמה תוכל לנשום.

אני כותב את זה כי יש עכשיו אנשים רבים שעוברים קושי גדול:

מחלה, כאב, פחד, בדידות, חוסר ודאות.

לילות שלא נגמרים.

ימים שנראים אינסופיים.

אם אתם שם, דעו:

אתם לא לבד!!!

וגם אם אין מילים,

וגם אם אין כוח להתפלל,

וגם אם רק ניגון קטן עולה מבפנים, זה לא מקרי.

זו הנשמה שלכם שמזכירה לכם

שהקשר עדיין חי.

מאחל לכולנו נשימה קלה יותר,

חמלה לגוף שעובר מסע,

ואמון עמוק בזה שגם החושך

לעיתים מנקה, ולעיתים פותח שער.