מאת: אופיר יוסף כהן תובל | מים חיים

למה ספר הגאולה נפתח בשמות?

אנו פותחים היום את "ספר הגאולה", כפי שמכנה אותו הרמב"ן. הפרשה נפתחת בפסוק המוכר: "וְאֵלֶּה שׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ".

כאן עולה שאלה ששואלים כל מפרשי הסוד: אם עניינו של הספר הוא היציאה מעבדות לחירות, מדוע הוא לא נפתח בתיאור השעבוד, בזעקת העם או בגזרות פרעה? מדוע התורה בוחרת למנות שוב את שמות השבטים?

חכמים מלמדים אותנו: אין גאולה בלי זהות, ואין זהות ותיקון בלי שם.

הגאולה היא לא רק שבירת כבלי הברזל הפיזיים; היא קודם כל בירור של "מי אני". לפני שיוצאים למסע אל עבר ארץ ישראל, יש צורך בזיהוי של השורש.
השמות הם העוגן שמונע מהאדם להיבלע בתהום השכחה המצרית.

אז מהו "שם" על פי הסוד:

צינור החיות והגלגול

כדי להבין את עומק הפרשה, עלינו להבין מהו "שם"

בתורת האר"י ב"שער רוח הקודש", מלמד האר"י הקדוש כי השם איננו כינוי מקרי.

"כל נשמה יש לה צירוף אותיות מיוחד לה, והוא חיותה ושורשה."

השם הוא "לבוש הנשמה" – הצינור דרכו זורם האור מהעולמות העליונים אל תוך הכלי הגשמי.

ב"שער הגלגולים" (הקדמה כ"ג), מוסיף האר"י כי שמו של האדם מורה על התיקון שלו. השמות המופיעים בפתח הפרשה הם הצהרה: למרות הירידה למצרים, צינורות החיות של השבטים נותרו מחוברים למקורם.

 

למה בבראשית האדם היה צריך לקרוא שמות לחיות?

על פי האר״י – זהו שלב הכרחי בתיקון הבריאה.

השורש של עניין השמות נעוץ במעשה בראשית.

הזוהר הקדוש (ח"א כ"ג) מסביר: "אדם חכים הוה, וחמא לון בשורשייהו" (אדם חכם היה, והסתכל בשורשם הרוחני).

האדם הראשון החזיק ב"דעת עליונה" – הוא ראה כיצד כל נברא משתלשל מעולם האצילות ועד עולם העשיה.

קריאת השם הייתה פעולה של בירור המהות של החיה: זיהוי המהות המדויקת. רק לאחר מכן נאמר: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". הזוהר מלמד: "לית זיווגא עד דידע גבר גרמיה" (אין זיווג עד שידע האדם מי הוא עצמו).

בלי זהות ברורה – אין חיבור אמיתי.

"איש וביתו באו": גלות השכינה והדיבור שנחסם מלבוא לידי ביטוי

הפרשה מציינת שבני ישראל באו "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ". על פי הסוד, "ביתו" היא השכינה. "בית – דא שכינתא" (זוהר ח"א קנ"ב). כשיעקב יורד למצרים, השכינה יורדת עמו.

מהי "גלות" במובנה הפנימי? זהו מצב של פירוד בין "קודשא בריך הוא" לשכינתיה, מצב שבו השפע לא מגיע לכלי. מצב של יאוש, חושך, קטנות מוחין, אגואיסטיות.
המטפורה המדויקת ביותר לגלות היא חסימת הדיבור. פרעה הוא אותיות "פה–רע". בגלות, הדיבור האלוהי מושתק על ידי עבודה קשה, שיעבוד, הפיכת האדם לעבד.

הצעקה של בני ישראל בפרשתנו היא צעקה ללא מילים, "ויגנחו מן העבודה". זהו מצב של שכינה שאין לה גילוי – שכינה בגלות.

ובזכות מה הגיעה הגאולה?

 המדרש מלמד שבני ישראל נגאלו ממצרים בזכות שלושה דברים שלא שינו: שמם, לשונם ולבושם.

בעולם הקבלה, אלא "שלושת לבושי הנפש" המגינים עלינו מפני היטמעות ב"קליפה":

• שלא שינו את שמם (עולם הבריאה/מחשבה): שמירה על השם פירושה שמירה על השורש והייעוד. הם לא נתנו למצרים להגדיר מחדש את "מי שהם".
• שלא שינו את לשונם (עולם היצירה/דיבור): הלשון היא התדר. כששמרו על לשון הקודש, הם שמרו על ערוץ תקשורת נקייה לקב"ה, (פרעה=פה-רע והתיקון יציאת מצרים בפסח=פה-סח)
• שלא שינו את לבושם (עולם העשייה/מעשה): הלבוש הוא ה"אור המקיף" המייצר גבולות – השמירה על הלבוש יצרה חיץ רוחני שמנע מהאור הפנימי שלהם להתפזר בתוך הפריצות המצרית.

 

גלות וגאולה נפשית בדורנו

במפגש שבין תורת האר"י לבין הנפש המודרנית, אנו מגלים ש"מצרים" היא לא רק מקום היסטורי, אלא מצב תודעתי שבו אדם מאבד את שלושת הלבושים הללו:

• גלות השם: כשאנו מגדירים את עצמנו דרך מותגים, לייקים או ציפיות של אחרים, במקום דרך אותיות הנשמה שלנו.
• גלות הלשון: כשהשפה שלנו הופכת להיות שפה של מרמור, ציניות ותלונות ("פה–רע"), במקום שפה של יצירה וקודש.
• גלות הלבוש: כשאנו מאבדים את הגבולות שלנו ומתבטלים בפני נורמות חברתיות כמו  הפרוגרס שאינן הולמות את ערכינו.

 

הגאולה של עם ישראל מתחילה בכך שמשה רבנו שואל את הבורא"מה שמו?". הקדוש ברוך הוא עונה לו: "אהיה אשר אהיה" – אני נמצא איתם בתוך התהליך.

מי ששומר על שמו, על לשונו ועל לבושו בתוך סערות החיים – כבר התחיל את גאולתו. כשאנו חוזרים לזהות האותנטית שלנו, אנו "מוליכים" את השכינה מחוץ לגלות. השכינה לא עזבה אותנו; היא מחכה שנזהה את שמנו האמיתי ונחזור לדבר בשפתנו המקורית.

שבת שלום!