הצצה לספר – נתיב מים חיים

הצצה לספר
נתיב מים חיים
מסע לחשיפת הסוד ולבניית חירות אמיתית
אופיר יוסף כהן תובל · ספרי ניב · 132 עמודים
כריכת הספר "נתיב מים חיים – מסע לחשיפת הסוד ולבניית חירות אמיתית" מאת אופיר יוסף כהן תובל

לפניכם שני הפרקים הראשונים של הספר, כפי שהם מופיעים בספר המודפס: לילה של ניווט בדד במדבר, מפגש שאין לו הסבר הגיוני, ותחילתו של מסע אל פנימיות התורה וחוכמת הקבלה.

להתחיל לקרוא ↓לרכישת הספר ←
תוכן העניינים המלא ▾
  1. ניווט בדד במדבר ✦ בעמוד זה
  2. פיצוח הקוד ✦ בעמוד זה
  3. משמעות החיים
  4. סיפור הבריאה
  5. עץ החיים
  6. חווה ועץ הדעת
  7. המציאות בעיני המתבונן
  8. היי וביי
  9. ביקור משפחתי
  10. דמות הקומיקס פוגשת שלט ״עצור״
  11. הגשמה או כאוס?
  12. עושה צרות
  13. אגו — הרע הטוב
  14. אומן האשליות
  15. תאורה רומנטית בסלון
  16. הבמה של האגו
  17. היעדר אהבה — המיקום של השנאה
  18. שרשרת זהב על חזהו של אדם שעיר — מקום השיפוטיות
  19. מהות הוודאות — ניצחון על הספק
  20. המראה השחורה
  21. ספר הזוהר — ספר חוכמת הקבלה
  22. כלי הבריאה
  23. המילה — גשר לבריאה, התפילה — שער אל המקור
  24. פתיחת המודעות על ידי שם בן מ"ב
  25. החיבור שלך לאור
  26. נר ככלי לחיבור רוחני
  27. המקום והמודעות
  28. מורה דרך
  29. תהליך הבריאה — מסעה של הנשמה
  30. כל הדרכים מובילות לירושלים
  31. אפילוג — השגחה פרטית

ניווט בדד במדבר

לילה רביעי במדבר, קורס קצינים, ניווטי בדד. מחפש נקודות ציון מוגדרות באמצע המדבר.

פברואר 1983. חורף בנגב.

במשך שישה לילות רצופים, בכל לילה עליי למצוא חמישה מקומות מוגדרים מראש, שבכל אחד מהם קוד מספרי. משימתי למצוא את הקוד המוצפן שם ולהציגו בפני מפקד המחלקה שלי, בסיום הניווט לפנות בוקר.

במהלך היום הקודם לניווט אני לומד את "סיפור הדרך" — רשימה מדויקת של מרחקי הליכה ואזימוטים, שאני בונה על סמך מפות וצילומי אוויר — שאמור להוביל אותי במדויק לנקודות הציון במדבר.

השמיים זרועי הכוכבים הם חבריי, בני לווייתי ומדריכיי היחידים. אני יורד מההסעה באמצע שומקום ולפניי שלושים ק״מ של הליכה מאומצת.

הלילה קר במיוחד, אין עננים ושמי הלילה מוארים מאור מיליארדי כוכבים. שביל החלב זוהר כשרשרת פנינים יקרה מעל המרחב האין־סופי של הנוף החשוף. נפעם מהמראה הנפלא, חש את פעימת כוחותיו של הטבע.

הליכה, ספירת צעדים, מבט במצפן. נדרש ריכוז גבוה כדי לא לאבד את שלבי "סיפור הדרך". השעה מאוחרת, והעייפות שוחקת ופוגעת ביכולת הריכוז שלי. בלילה הרביעי הכול מתחיל להתערבב לי בראש. המסלולים של הלילות הקודמים עם המסלול של הלילה, מספר הצעדים, האזימוטים. הכול מתחבר כמו בסיוט.

מנסה לראות בבירור מול עיניי את המסלול שלי. איני מצליח.

כבר הייתי צריך להגיע לנקודת הציון הראשונה. התחושה שלי שאני מסתובב סביב עצמי. כדי לבדוק את עצמי אני עורם גל אבנים קטן על המסלול וממשיך לספור צעדים. באמתחתי מפה מנוילנת וחתומה באפוד אבל אסור לפתוח אותה. המשמעות היא הדחה מיידית מהקורס…

ממשיך ללכת ונתקל בגל האבנים שערמתי. אני באמת מסתובב במעגל. הפחד משתלט עליי ומשתק אותי. הדחה ביום הרביעי לניווטי בדד, איזו בושה. המחשבות רצות והלאות בגופי גוברת, משתקת את המחשבות. צריך להתקדם צעד אחר צעד. אני רוצה לעצור ולנוח אך איני מעז, יודע שברגע שאעצור לנוח הזיעה תקפא על העור, השרירים יתקשו ויהיה לי קשה יותר להדביק את הפיגור ולעמוד בזמנים.

בלילה הכול נראה אותו הדבר, במיוחד במדבר, ללא נקודות ציון ברורות. האור המונוכרומי של הירח מתעתע. העיניים מתאמצות לזהות בורות וסלעים בדרך. מה יקרה אם לא אגיע לפנות בוקר לנקודת האיסוף, בטח יקפיצו חוליית סריקה. החבר'ה לא יסלחו לי שגזלתי מהם כמה שעות שינה, שכל כך חסרה לכולנו.

לפתע משתלט עליי פחד מוות. במחלקה המקבילה נפל אחד הצוערים לבור, ונמצא מת בסריקות. אסור להיכנס למחשבות מטרידות, אני חייב להמשיך ללכת!

מגיע למישור רחב ידיים שמואר היטב באור הירח. אני מזהה גוש כהה גדול כמה מטרים לפניי. סלעים? אולי אני מזהה נקודת ציון בשטח? התקווה האיצה את צעדיי. לפתע, אני רואה שהסלע זז, מזדקרת שם דמות. זרמי חשמל עוברים בגופי, האדרנלין טס בעורקים. האם אני הוזה או שאכן ניצב שם אדם? ואם כן, מה הוא עושה שם, באמצע הלילה באמצע המדבר? רועה בדואי, ההיגיון מנסה לפענח את המראה. לא יכול להיות. מסתכל מהר מסביב, אני על מישור, אין ירק, אין חיות, הכול שטוח לחלוטין והירח מאיר את כל האזור. עוד הסבר חצי הגיוני, אולי אחד החונכים בקורס אורב לי על המסלול כדי לראות אם אני פותח מפה? ואולי זה עוין? אני דורך את הנשק, מאט…

באמצע כל המחשבות מהדהדת באוזניי מילה:

״שלום.״

הקול מצלצל באוזניי כקול חם, ואני שומע את עצמי משיב לו בלי לחשוב:

״שלום.״

מילים יחידות בנוף חשוף.

״אתה מחפש את דרכך?״

״לא, אני פה מ… הצבא.״

האם עליי להודות שאיבדתי את דרכי?

בזמן שהדמות אומרת לי מילים נוספות בעברית — שפה שאני שולט בה — אני לא מבין מילה. בראשי תוהו ובוהו של מחשבות, רק משפט אחד מבליח אליי:

״אל תדאג! אתה תמצא את הדרך, רק תמשיך ללכת ואל תפסיק לחפש את הדרך שלך!"

הגבר מתיישב על הקרקע, נדמה לי שהוא עטוף במעין גלימה כהה. הוא פותח את היד ונותן לי תפוח עץ. יותר הזוי כבר לא יכול להיות, במשך דקה נותרתי נבוך לחלוטין, מלמלתי משהו והחלטתי פשוט ללכת משם ולהמשיך הלאה. לאחר כמה צעדים אני מסתובב לשאול אותו אם הוא ראה איזו חירבה בסביבה כדי שיכוון אותי. אני מסתובב וחוזר כמה צעדים… הבחור פשוט נעלם, כמו התאדה באוויר הלילה הקר.

המפגש היה אבסורדי עד כדי כך שאני לא בטוח שהוא בכלל קרה.

אני ממשיך ללכת, ובכל זאת קרה משהו, מרגיש שאני יכול לשאת את משקל הנשק והאפוד הכבד שעליי, ומתעוררת בי התקווה לחזור ולמצוא את הכיוון. בהדרגה אני מתחיל להתמצא בשטח וראשי מצטלל. מסך הערפל מורם, ואני נזכר בסיפור הדרך, במפה ובציוני הדרך עבור הניווט של היום. מבט אחד בשמיים זרועי הכוכבים השיב לי את חוש הכיוון. בחלוף זמן קצר מצאתי את נקודת הציון הראשונה באותו הלילה.

לפנות בבוקר אני מגיע, מותש לחלוטין ורטוב מבוץ ומזיעה לנקודת האיסוף של המחלקה. מוסר את כל חמש נקודות הציון לסמ״פ, נכנס לטיולית לבה״ד 1 וצונח בה לשעתיים של שינה נטולת חלומות. כשהתעוררתי בבוקר לשגרת היום, המפגש הלילי חזר אליי כמו הזיה. כמה חבר'ה סיפרו על חוויות דומות, שחוו בעיתות ייאוש ותשישות. כשהלכתי לנקות את הנשק מהבוץ ולשטוף את האפוד, מתגלגל משהו על הרצפה. תפוח.

התפוח הוא עבורי ההוכחה היחידה שהמפגש אכן קרה. אלמלא התפוח הייתי מתייחס לזיכרון הזה כהזיה של עייפות ולילה מדברי.

שום חשיבה הגיונית לא היה בה להסביר מה שקרה שם בלילה. באותו הזמן הייתי עסוק כל כך בלימוד המסלול ללילה הבא ובצבירת שעות שינה הכרחיות, עד שלא דיברתי על כך עם איש. כל העניין נדחק לפינה במוח ונשכח ממני עד לסיום השירות הצבאי. כמה שנים מאוחר יותר הבנתי, שפגשתי מלאך שבא לעזור לי בדרך.

מכיוון שמפגש עם מלאך, פשוט לא היה חלק מתפיסת עולמי, אחרי הכול במהלך כל חיי למדתי לסמוך רק על ההבנה ועל ההיגיון שלי; למושג ״מלאך״ לא היה מקום בעולמי. במשך שנים פשוט התעלמתי מהזיכרון הזה והתנהגתי כאילו המפגש לא התרחש מעולם.

לאחר השחרור מהצבא יצאתי למסע ברחבי דרום אמריקה, כמו מאות צעירים בגילי, חיפשתי משמעות בחיים ותכננתי תוכניות ללמוד באוניברסיטה. במקביל, התחלתי להתעניין בתורות רוחניות שונות מהמזרח ומהמערב ולמדתי סוגי מדיטציה שונים. אבל לא התקדמתי, לא הייתה לי הסבלנות הנדרשת לתרגל שעות של מדיטציה.

אבל זו הייתה ההקדמה. החיפוש אחר דרכי הרוחנית רק החל.

במהלך השנים הבאות השתתפתי בסדנאות רוחניות שונות; ריפוי באמצעות אנרגיה, ראייה רוחנית, שליטה בזרם המחשבות. בסוף שבוע ארוך השתתפתי בסדנה לפקיחת העין השלישית, שלּוותה בצום ובמדיטציות ארוכות במשך כמה ימים. אכן, ראיתי כל מיני צבעים וצורות אבל לא ידעתי לפענח אותם. המורה שלנו, משה צוויג, שלמד וחי במזרח שנים רבות, עודד אותי להמשיך ואמר לי שניחנתי בראייה רוחנית גבוהה ושעליי להתמיד בכך עד שאגיע לראייה רוחנית מוחלטת.

במקביל, בסופי שבוע נהגתי לנסוע עם חברים למדבר יהודה, ללון בוואדי קלט ליד המעיין ולצאת למוחרת לטיפוסי מצוקים.

החיים התנהלו בשני רבדים שונים ומנותקים זה מזה. הרובד הגשמי, שכלל טיולים, בחורות וכל מיני אתגרים מטורפים שהחברים שלי המציאו; והרובד הרוחני, שכלל חלומות וחזיונות שלא הבנתי. התחלתי לנהל רישום של החוויות ושל החלומות.

למרות רצוני ומקום מובטח באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בכימיה וביולוגיה, הגעתי, לאחר מסע בן כמה שבועות באירופה, לברלין, ונשארתי שם למשך תקופת חיים ממושכת. היה זה חלק מהגורל, מקארמה או מהתיקון שלי כפי שהבנתי בשלב מאוחר יותר.

למעשה, חיפשתי כניסה לאותו ממד שפגשתי בו את המלאך. לאחר ההתנסות הזאת חוויתי עליות ומורדות רבים, בין היתר גירושים, מחלות וכאוס, עד שאירוע אחד שינה את חיי באופן דרמטי. התחלתי ללמוד את תורת הקבלה.

הבנתי שיש סוד גדול בחיים והתודעה שלי משחקת בו תפקיד מרכזי. מצאתי את המפתח להעשרת חיי היום־יום, משום שמודעות היא מילה נרדפת להכרת המציאות.

מודעות היא אוצר גדול, שרוב האנשים טרם טיפחו בתוכם. המודעות היא הקשר שלנו אל היצירתיות, אל העוצמה האדירה שנמצאת בתוכנו, אל שמחת חיים בלתי תלויה בעולם החיצוני, אוצר אמיתי לחיים מלאים, אך חובה להתאמן לחיות במודעות רוחנית לפני שהיא ממש תשנה את חיינו. התאמנות במודעות היא הדלת שדרכה רציתי לעבור.

עד לאותה נקודת זמן חיי היו נתונים בעמק הנמצא בין הרים מרשימים, אך מעולם לא טיפסתי עליהם. למדתי מקצועות שונים, רכשתי ידע רב והקמתי משפחה. היו לי חיים טובים, אם נשפוט לפי אמות המידה המקובלות, כמו בית, משפחה אוהבת עם ילדים ועבודה מספקת מאוד ומתגמלת.

ובכל זאת, לא יכולתי להימנע מכאוס בחיי. למרות הידע והניסיון שלי, המודעות שלי עדיין הייתה במצב של שינה עמוקה — "דורמיטא" בשפת המקובלים.

רק כשהכרתי את הקבלה, החלתי לטפס על ההרים שהקיפו את העמק שלי. הכרתי בכך שזווית הראייה הנוכחית שלי צרה ומוגבלת בעיקר לחיים שלי ולאינטרסים בלבד. ככל שטיפסתי גבוה יותר על ההר גברה בי ההכרה כי איני רק חלק ממשפחתי, אלא גם חלק מסביבתי המיידית. ככל שטיפסתי גבוה הבנתי שקיימים עמקים אחרים מעבר לאותם הרים, ואף הם קשורים לעמק שלי. ככל שהגעתי גבוה יותר, התחוור לי עד כמה הכול קשור בקשרי גומלין. אין שום דבר שעומד לבדו, ולכן גם כל בני האדם מחוברים זה לזה בקשר סמוי.

אך הקבלה לא רק מלמדת אותנו את המנגנונים המורכבים, השולטים בחיינו הארציים, אלא גם מספקת חיבור לרובד העליון יותר. היא מלמדת אותנו שמטרת חיי האדם היא לטפס על פסגות ההרים וליצור קשר עם הבורא. אנו כולנו, ללא יוצאים מן הכלל, ברואי האל ונושאים בתוכנו את היכולת לחיות כבוראים ולהתנהג בהתאם.

המודעות שלי עברה תמורה — הבנתי שכיצירי הבורא, יש בנו פוטנציאל לברוא מציאות חדשה — ולא רק את שלנו, אלא גם לשנות את החיים של אנשים אחרים. זו הסיבה שאנו מתגלגלים לחיים על פני כדור הארץ; אנו נמצאים כאן כדי לחלוק את כל המתנות הנפלאות שקיבלנו מהבורא.

מה היה הקוד שהמדבר ניסה ללמד?

בפרק הבא מתחילים לפצח אותו. ואם כבר עכשיו אתם רוצים את הספר כולו:

לרכישת הספר בהוצאת ספרי ניב ←

פיצוח הקוד

הקבלה היא היסוד הרוחני של היהדות. היא איננה מציגה חוקים יבשים או כללים חיצוניים, אלא פורסת לפני האדם שפה פיוטית, שפת רמזים, משלים וסיפורים פשוטים למראה, המסתירים בקרבם עומק אין־סופי. מאחורי כל פסוק חבוי סוד, ומאחורי כל דמות בתורה מסתתר קוד לחיים עצמם. מי שזוכה ללמוד את שפתה של הקבלה מגלה כי היקום כולו הוא כתב חידה, ושפת הקבלה היא המפתח לפענוחו.

המקובלים הם אלה שחיו את חייהם לאור החוקים הרוחניים. לא רק לימוד בספרים היה דרכם, אלא מדיטציה, התבוננות ועבודה פנימית עמוקה, עד שנפשם התדבקה במקור חייהם. ספר הזוהר, שחיבר רבי שמעון בר יוחאי עם תלמידיו, הוא שער הזהב להבנת עומק התורה, ובו טמון המפתח ל"פיצוח הקוד" של הבריאה. מאחורי סיפורי התורה — בריאת העולם, מסעות האבות, יציאת מצרים — מסתתרת מערכת חוקים רוחניים המקפלת בתוכה את סוד הקיום כולו.

במהלך הדורות הופיעו מקובלים גדולים, וכל אחד מהם האיר פנים נוספים של החוכמה. האר"י הקדוש מצפת ותלמידו רבי חיים ויטאל, רבי משה קורדובירו, הרש"ש, הרמ"ז, הבעל שם טוב — כל אחד בדרכו חשף טפח וכיסה טפחיים, הוסיף נדבך במסורת עתיקה של אור. איש מהם לא ביקש להקיף את הכול, אלא לשמר את הדינמיקה של הסוד: שיתגלה חלקו במידה שהאנושות מוכנה לו, וייוותר חבוי במה שאסור להיחשף.

בדורות האחרונים נפתחו שערים נוספים עם פירוש הסולם שכתב הרב יהודה לייב אשלג. בפירוש זה נפרס הזוהר בלשון בהירה לדורנו, והוא מעניק לאדם בן זמננו כלים להבין את מבנה המציאות, את יחסי האדם עם סביבתו ועם בוראו ואת הדרך לקבל אחריות על חייו ולעצב את גורלו.

שורשי הקבלה קדומים מבריאת העולם. במסורת נמסר שהידע נכתב בידי אדם הראשון והועבר מדור לדור — לחנוך, לנח, לאברהם אבינו, ומשם נמסר במלואו למשה רבנו בהר סיני, בארבעים יום וארבעים הלילה של דבקות. מאז, בדורות רבים נותר הידע הזה מוצפן, ונמסר ממורה לתלמיד בלבד, מחשש שמי שאינו טהור יפגע בו ויהפוך את האור לכלי של חושך, כי לא החוכמה החיצונית היא שקובעת את הזכאות לידע, אלא טהרת הלב והיכולת להתגבר על אנוכיות ולכוון את הרצון לטובת הכלל.

הזוהר עצמו נחשף מחדש בסוף המאה ה־13, דרך רבי משה ד'ליאון בספרד. לא במקרה שנת 1492, שנת גירוש ספרד והגילוי של "עולם חדש", סימנה גם את התפשטות הזוהר. ההיסטוריה החיצונית והגילוי הפנימי התרחשו כאחד, רמז שכאשר שער אחד נסגר — שער אחר נפתח, והעולם כולו מוזמן לבוא בשעריו.

התורה, על חמשת חומשיה, נראית כסיפור היסטורי — אך פנימיותה היא ספר הבריאה עצמה. משום כך נֶאֱמַר שיש לה שבעים פנים, שכל אחד מהם פותח רובד נוסף. דרך הפשט רואים את הסיפור; דרך הרמז והדרש מתגלים רבדים של מחשבה והלכה; ודרך הסוד — חוכמת הקבלה — נחשף הקוד עצמו: סודות היקום, חוקי הנפש ותכלית החיים. רובד זה אינו גלוי בטקסט, אלא חבוי במילים עצמן, נפתח רק בידי מורה מקובל ומספק לאדם את הכלים לחיות בעולם הזה כאדם אלוהי, ההולך בדרכי בוראו.

אך חשוב לדעת: הקבלה איננה דת. אין היא מערכת מצוות חיצונית או טקסים קבועים, אלא שפה אוניברסלית, הפונה לכל אדם באשר הוא. הדתות שאבו את חוקיהן החיצוניים מן התורה, אך השאירו את הפנימיות בצד. התורה עצמה היא קוד רוחני לחיים אמיתיים, אלא שבמהלך הדורות איבדה האנושות את ממד הרוחניות האוניברסלית ונותרה בעיקר עם קליפה חיצונית. כך נוצרו הדתות השונות, כל אחת מהן "שבר־אור" של חוכמה גדולה יותר.

ובכל זאת, לא רק מקובלים חיפשו את הסוד. גם ענקי המדע וההגות — גלילאו גליליי, לאונרדו דה וינצ׳י, אייזיק ניוטון ואלברט איינשטיין ורבים נוספים — ביקשו לפצח את חידת היקום, ומצאו בקבלה מקור לתשובות. חוכמה זו, מעצם טבעה, אינה שייכת לעם אחד בלבד, אלא לאנושות כולה.

עוד נמסר לנו שהחוקים הללו הושמעו כבר במעמד הר סיני בשבעים לשון, כדי שכל אדם יוכל לשמוע, להבין ולקבל את הדברים. אלו חוקי יסוד הקיום, שנועדו לסייע לאדם להתנהל במבוך המציאות.

ולבסוף — אולי זו תמציתה העמוקה ביותר של הקבלה — היא משיבה את האחריות לאדם עצמו. שום דבר איננו מקרי. כל מה שנראה כצירוף מקרים או כגורל עיוור הוא למעשה כיסוי דק מעל סוד עליון. כשאדם מאמן את מודעותו ולומד להשתמש בכלים הרוחניים שנמסרו לנו, נפרס לעיניו המארג השלם: הכול מחובר, הכול מדויק, הכול נועד להוביל אותו חזרה אל האור.

כאן מסתיימת ההצצה
רוצים להמשיך לקרוא?

הפרק הבא, "משמעות החיים", פותח את השאלה שכל מסע רוחני מתחיל בה. משם הספר ממשיך לסיפור הבריאה, לעץ החיים ולעץ הדעת, למקומו של האגו בחיינו, לסודות ספר הזוהר ולכלים מעשיים לחיבור אל האור.

31 פרקים · 132 עמודים

לרכישת הספר בהוצאת ספרי ניב ←▶ ערוץ נתיב מים חיים ביוטיוב

© כל הזכויות שמורות למחבר, אופיר יוסף כהן תובל. הקטעים מובאים מתוך הספר "נתיב מים חיים" (ספרי ניב, תשפ"ו). אין להעתיק או להפיץ ללא רשות בכתב מהמחבר.