ספריית המאמרים

, , , , , , , ,

מן החושך אל האור – פרשת תולדות, חודש כסלו וסוד נר החנוכה

פרשת תולדות נקראת בשער כסלו, כשהלילות הולכים ומתארכים. מתוך האר"י, הבעל שם טוב, רבי נחמן והקומרנא מתגלה שהחושך אינו האויב של האור, אלא המקום שבו…

מאת: אופיר יוסף כהן תובל | מים חיים

מאת: אופיר יוסף כהן תובל | מים חיים

יש רגעים בחיים שבהם נדמה שהלילה לא ייגמר. הבעיות מצטברות, התפילות נשארות בלי מענה, והאור שהכרנו פעם נראה רחוק מתמיד. דווקא על הרגעים האלה מדברת פרשת תולדות.

הפרשה נקראת בשער חודש כסלו, החודש שבו הלילות הולכים ומתארכים עד לשיאם. נרות חנוכה נדלקים בקצה החודש, כשהלבנה כמעט נעלמת לקראת ראש חודש טבת. האור מתגלה דווקא בשיא החושך.

במאמר הזה נלך בעקבות האר"י הקדוש, הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב והקומרנא, ונגלה שהחושך אינו האויב של האור. הוא המקום שבו האור מחכה להתגלות. וכפי שנראה, את השורש של נר החנוכה אפשר למצוא כבר בבטנה של רבקה.

כסלו: האור המכוסה

בעל "בני יששכר" דורש את שם החודש: כסלו = כס ל"ו, כיסוי של ל"ו. האור הגנוז שנברא ביום הראשון שימש לאדם הראשון ל"ו שעות, ואז נגנז ונתכסה בתורה. בכסלו מתגלה הארה מתוך הכיסוי הזה, ולכן מדליקים ל"ו נרות בחנוכה.

והוא מוסיף יסוד של ביטחון: משנפסקה הנבואה, האיר ה' לישראל מעט מן האור הגנוז, כדי שלא יאמרו שאבדה תקוותם. לכן נקראים הימים האלה "חנוכה", לשון חינוך: חינוך לגאולה העתידה, שבה יתגלה האור הגנוז במלואו.

מכאן יסוד המאמר כולו: הגאולה אינה באה למרות החושך, אלא מתוכו.

חז"ל אמרו שאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה (סנהדרין צז.). והנביא אומר: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז, ח). דווקא ברגע שנדמה שהחושך ניצח, נדלק הנר.

זו מידת הביטחון של כסלו, כמו שכתוב "וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם" (תהלים עח, ז). הכסל, מקום המבטח, נבנה דווקא בלילה הארוך. וגלות אדום, הגלות האחרונה, היא הלילה הארוך של ההיסטוריה.

חֹשֶׁךְ: שמונה מלכים ושלוש מאות ועשרים ניצוצות

"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לו, לא). התורה מונה שמונה מלכים. אצל שבעה מהם כתוב "וַיָּמָת", ואצל השמיני, הדר, אין מיתה, ושם אשתו נזכר. לפי האר"י, שבעת המלכים שמתו הם סוד שבירת הכלים, עולם התוהו שקדם לתיקון. הדר, השמיני, הוא ראשית התיקון.

וכאן מסתתר רמז נפלא במילה עצמה: חֹשֶׁךְ = ח' + ש"ך. ח' הם שמונת המלכים, וש"ך הם שלוש מאות ועשרים הניצוצות שנפלו בשבירה. האר"י עצמו קורא כך את החושך: בשער הפסוקים הוא מלמד ש"חשך" הוא סוד הדינים, שהם ש"ך ניצוצין תקיפין.

והחשבון מתפרט עוד: ש"ך = רפ"ח + ל"ב. רפ"ח ניצוצות היו בתחילה מתים, וזה סוד "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת": אותיות מֵ"ת רפ"ח. כשבאו ל"ב שמות אלהים שבמעשה בראשית, נתקנו קצת ונעשו ש"ך. על כן נאמר "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ": הדינים שוככים, אבל עדיין לא לגמרי.

ל"ב פעמים "אלהים"

שמו של "אלהים" מופיע בפרק הראשון של בראשית ל"ב פעמים בדיוק, מ"בראשית ברא אלהים" ועד "וירא אלהים את כל אשר עשה". כמה דקדוקים מאירים את החשבון:

  • השם השני הוא "ורוח אלהים מרחפת", הפסוק שבו גנוז סוד מ"ת רפ"ח. כבר בראשית הבריאה עומד שם אלהים מעל הניצוצות המתים, ובספר הליקוטים מבאר האר"י שזו רוחו של משיח.
  • השם השלושים ושניים הוא "והנה טוב מאד". מעשה בראשית נפתח ב"חושך על פני תהום" ונחתם ב"טוב מאד". זה המהלך כולו: מן החושך אל האור.
  • ל"ב נתיבות חכמה. ל"ב השמות הם כנגד ל"ב נתיבות חכמה: הדין עצמו נמתק מכוח החכמה. והתורה כולה פותחת בב' של "בראשית" ונחתמת בל' של "ישראל", ויחד הן ל"ב.
  • ומה עם "ויכלו"? שם נוספים עוד שלושה, ובסך הכל 35. אבל מניין ששת ימי המעשה הוא ה-32 שבפרק א, ועליו נאמר ש"ך = רפ"ח + ל"ב.

עבודת ששת אלפי שנה

על זה עומדת כל ההיסטוריה. האר"י מלמד שכל התפילות והמצוות שאנו עושים עד ביאת המשיח נועדו לברר ולהעלות את הנשמות שנשרו מאדם הראשון ונפלו בקליפות. כשיושלם הבירור, יבוא משיח בן דוד.

ומי הוא "מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" שבא אחר מלכי אדום? יש מן המפרשים שזה משה רבנו, כמו שנאמר "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג, ה). מלכי אדום הם התוהו, מלך ישראל הוא התיקון. קודם החושך ואחר כך האור, כמו "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר".

הלילה נולד בבטנה של רבקה

בפרשתנו נולד אדום. "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי", ואחר כך "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה… עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם". מלכי אדום שמלכו ומתו הם תולדותיו של עשו. לילה של הגלות נולד כאן.

אבל השורש עמוק יותר. האר"י מלמד שיצחק בגימטריה 208, שמונה פעמים שם הוי"ה (8 × 26), והן שמונה גבורות. ויצחק + יסוד = 288, רפ"ח, מניין הניצוצות המתים שבשבירה. יצחק הוא הגבורות של אימא עילאה, ועשו הוא שמרי הגבורות, כמו שכתוב "וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם".

שמונה גבורות ביצחק, ושמונה מלכים יצאו מעשו, שמרי אותן גבורות. החושך כולו, ח' וש"ך, מושרש במידת הדין של יצחק. ולכן גם התיקון חייב לצאת מבית יצחק, דרך בנו השני, יעקב.

"כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר": הכיסוי שמסתיר את ההשגחה

בקדושה, כך מלמד האר"י, שערות הזקן העליון ("מזלא") יורדות ומלבישות את אבא ואימא. בקליפה לא נתקנו אבא ואימא, ולכן השערות ירדו עד עשו. לכן נאמר "כְּאַדֶּרֶת", בכ"ף הדמיון. ויעקב אומר "וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק": הוא שייך למקום שאין בו שערות.

בשם רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד מובא מבט נוסף. אדרת = 605, מספר חילותיה של "קליפת ריב". עשו יוצא לעולם עטוף בכוח הזה. האדרת היא כוחו של סמא"ל, שרו של עשו: כיסוי שמסתיר מן האדם את ההשגחה ומשאיר אותו צמא. ו"צמא" בגימטריה 131, כמניין סמא"ל.

שני הפירושים נפגשים: אור גבוה שירד למקום שאין בו כלי, ונעשה מסך.

איך נכנסים ל"ריב"

קליפת ריב אינה רק מריבה עם אחרים. כשאדם נמצא במצב של צמא והיעדר, חובות, בריאות או חוסר שלום בית, מהר מאוד הוא מגיע לריב. כשאדם אינו מתעורר אל האמת בנקודות המבחן של חייו, הוא נכנס אליה מאליו. וגם ריב עם עצמך הוא ריב.

כוחה של הקליפה הזו הוא להשכיח מן האדם את תלמודו. זה עומק "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ": הריב מתחיל עוד בבטן, והאר"י דורש אותו לשון ריצוץ מוח. הריב הפנימי מרצץ את המוחין, וזו השכחה.

התיקון הוא "זָכוֹר". מי שרואה את ההשגחה אינו צריך לזכור, כי הדברים מול עיניו. דווקא כשההשגחה מוסתרת, הזיכרון הוא ששומר. ומה שמפריע לזכור הוא הרצון לקבל, הרמוז בעמל"ק, לשון "על מנת לקבל". עמלק הוא נכדו של עשו, ועליו נאמר "זכור".

מ"אדרת" ל"אדר"

  • אדר = א' דר. מי שנכנס ל"אדרת" שכח שאלופו של עולם דר כאן, כמאמר חז"ל "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא טז).
  • אדר + אדר = 410 = קודש = דרור. כיסוי כפול, הסתרה בתוך הסתרה, הוא עצמו הפתח לחירות.
  • התיקון המעשי: להיכנס ל"אדר", לשמחה של קדושה, במקום להיכנס ל"אדרת".

כשתבין שהאדרת היא רק כיסוי לאדירותו של הקב"ה, תפסיק לפחד מן המציאות על כל מרכיביה.

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק": תפילה שהופכת דין לרחמים

חז"ל אמרו: "בני, חיי ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא" (מועד קטן כח.). יש דברים שאינם נמדדים בסדר של זכות וחובה. הם באים ממקום גבוה יותר, מ"המזל העליון". אל המקום הזה כיוון יצחק.

האר"י מגלה זאת במילה עצמה. שם אדנ"י במילואו עולה תרע"א (671). אותיות עת"ר של "ויעתר" הן תר"ע שבו, ואותיות ו"י הן הו' והי' התחתונה שבציור האל"ף. חסרה היו"ד העליונה, והיא סוד המזל שממנו באים הבנים. אליה כיוון יצחק בתפילתו. והאר"י מוסיף עצה מעשית: מי שמצפה לבנים, טוב שיכוון כך בתפילתו.

שני מזלות, "לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ"

בספר הליקוטים מבאר האר"י שיש שני מזלות עליונים: "נוצר חסד", הנקרא יצחק, ו"ונקה", הנקרא רבקה. כל עוד הם מצד הגבורה, הם נקראים "זכות". בא יצחק והתפלל, והפך אותם מזכותא לרחמי. זהו "ויעתר", לשון היפוך.

ויש כאן סוד של זוגיות: יצחק התפלל למזל "ונקה", שממנו הייתה רבקה צריכה, ורבקה התפללה למזל "נוצר חסד". כל אחד התפלל על צורך חברו. זהו "לנכח אשתו". וסופי התיבות של "ליהוה לנכח אשתו" הם חו"ה: רבקה תיקנה את חוה, ויצחק תיקן את אדם הראשון בפשיטת צווארו על המזבח.

התפילה החזקה ביותר היא זו שכל אחד מתפלל על מה שחסר לזולתו.

חמישה "ויעתר" במקרא

הקומרנא, בעל "היכל הברכה", מעיר שבכל מקום שנאמר "עתר" היה זה בזמן מנחה, תפילתו של יצחק. וכל "ויעתר" הוא המשכה מן המזל העליון, מעל לסדר הזכות:

  1. יצחק המשיך בנים.
  2. הגבעונים המשיכו לחם, ברעב של שלוש שנים (שמואל ב כא, יד).
  3. דוד בגורן ארונה המשיך חיים ועצר את המגפה (שם כד, כה).
  4. עזרא המשיך הצלה בדרך (עזרא ח, כג).
  5. מנשה (דברי הימים ב לג, יג), וזה המופלא שבהם.

מנשה הגיע למקום שלפי הסדר כבר לא הועילה בו תשובה. ובכל זאת התפלל, וכתוב "וַיֵּעָתֶר לוֹ". גם במקום שאין בו תקנה לפי הסדר, יש תפילה שעולה אל המזל העליון ומשם הופכת דין לרחמים. ובלשון כסלו: דווקא בזמן המנחה, כשהשמש שוקעת והחושך מתחיל, נפתח שער הרחמים.

שני גוים בבטן: קליפה קודמת לפרי

כשראתה רבקה את תוקף הגבורות שבבטנה, אמרה "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי". לפי האר"י, היא ראתה שעוון הקליפה מתחדש, וקין חוזר להתגבר על אחיו עוד בבטן. והתשובה שקיבלה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ… וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ". ההפרדה עצמה היא תחילת התיקון: זה לקדושה וזה לקליפה. ובסוף, כל התערובת שעירב אדם הראשון תשוב לקדושה, והקליפה תישאר כעץ יבש.

ומדוע יצא עשו ראשון? "ויצא הראשון אדמוני" הוא סוד עולם התוהו. הקליפה קודמת לפרי, כמו "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ" שקדם ל"יְהִי אוֹר". והמילה "תומם" עצמה נחלקת לשניים: ת"ם, יעקב איש תם, ומ"ת, עשו, שאמר "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת". בסוף התהליך מ"ת רפ"ח: הניצוצות המתים הם הם שיקומו, ו"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח".

"וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר"

יעקב, "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", הוא הבריח התיכון שמכריע בין אור לחושך. בתחילה "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ", ובחטא אדם הם התערבו שוב. לכן הכל נעשה לילה, היא הגלות.

וכאן האר"י עצמו כותב את יסוד המאמר. כשהתערובת תגיע לשיאה, "לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה", כשכבר אי אפשר להבחין בין טוב לרע, אז מוכרח שיבדיל אלהים בין האור ובין החושך.

"וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה יד, ז). האור בא דווקא כשנוטים צללי הערב.

מים ביין

"וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ". יצחק הוא הגבורות, ועשו הוא שמריהן. אילו נשארו הגבורות לבדן, היו הברכות הולכות לעשו. יעקב המשיך מים, חסדים, אל תוך היין והמתיק את הדין, וכך עברו אליו הברכות. בלשון הזוהר: "אתא יעקב וארמי ביה מיא".

זו אחת התובנות המעשיות ביותר בפרשה. דין שאינו נמזג בחסד נופל לצד של עשו. גבול, ביקורת ומשמעת, בבית ובכיתה, צריכים לבוא תמיד עם מים של אהבה.

"וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו": מן העקב אל נר חנוכה

עק"ב בגימטריה 172, שני שמות אלהים (2 × 86), וגם "ענבים". אלה כוחות הדין, ואברהם, איש החסד, מבשל וממתיק את הענבים. וזה סוד שמו של יעקב: י' + עקב, שני שמות אלהים עם עשר אותיותיהם. וחז"ל אמרו שבן עק"ב שנים הכיר אברהם את בוראו.

הבכורה שנפלה לעקב

בשער הגלגולים מלמד האר"י שעשו ויעקב הם גלגולם של קין והבל. אילו היה עשו צדיק, היה לו יתרון, כי הבכור עומד במקום החכמה. כיוון שחטא, נטל יעקב פי שניים: "יעקב" כנגד התפארת, ו"ישראל" כנגד החכמה.

חלק הטוב של בכורת קין ישב בעשו, ויעקב לקח אותו ממנו. "על שם אותו העקב שלקח ממנו נקרא יעקב". מה שהנחש נשך בעקבו של אדם, חוזר ונאחז בידו של יעקב.

והבכורה ממשיכה. יעקב הוריש אותה ליששכר, ולכן כתוב "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא", ולא "ההוא": יעקב עצמו ניתן בבנו. כאן נסגר מעגל עם הפתיחה: "בני יששכר", על שם "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים", הם יורשי הבכורה שיעקב חילץ מעקב עשו. הם יודעים לקרוא את העיתים, גם את עת החושך.

ראשו של עשו בחיק יצחק

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". האר"י מסביר שגם הרע, כשהוא נברר מתוך הטוב, נשאר בו מעט מניצוצי הקדושה. יצחק ראה את הניצוצות.

חז"ל מספרים (סוטה יג.) שבשעת קבורת יעקב עמד עשו ועיכב. חושים בן דן היכה אותו, וראשו התגלגל לתוך מערת המכפלה ונח בחיקו של יצחק. הגוף נשאר בחוץ, והראש נכנס פנימה. הראש הוא מקום המוחין, השורש, ושם ישבו הניצוצות שיצחק אהב.

ואכן יצאו מזרעו של עשו גרים גדולים: אונקלוס הגר, בן אחותו של טיטוס (גיטין נו:), ורבי מאיר, מזרעו של נירון קיסר שהתגייר (גיטין נו.). אפילו בעשו יש ראש שמחכה לחזור הביתה.

העקב הוא ההוד, וההוד נשלם בחנוכה

כאן מתגלה הקשר הפנימי בין תולדות לחנוכה, מתוך דברי האר"י עצמו. העקב שיעקב תפס מיד עשו הוא ספירת ההוד. ועל ההוד כותב האר"י בספר הליקוטים שלא נתקן לגמרי "עד שבאו בני חשמונאי… ולא נתקן עד ח' ימים של חנוכה".

ובשער הגלגולים מונה האר"י את גלגולי שורש הבכורה הזה: נדב ואביהוא, פינחס, שמואל, אליהו ואלישע, חזקיהו, ואחריו מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי, ועד רבי עקיבא. הניצוץ שנלקח מעשו בלידה הוא שקם בחשמונאי והדליק את האור בכסלו מול מלכות יוון.

מה שנאחז בעקב בבטנה של רבקה, נדלק כנר בכסלו.

והאר"י מוסיף שם רמז: שלושת הזיווגים שבתפילת "ויעתר" עולים בגימטריה נ"ר, "וזהו נר חנוכה".

הקץ שנסתר

ועוד מובא שם: שלושה עסקו בעניין הקץ, ויעקב הראשון שבהם. הוא ביקש "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם", ונעלם ממנו הקץ. לכן הגאולה אינה נשענת על חישוב, אלא על ביטחון.

הבעל שם טוב: כל אדם אוחז בעקב

מה שהאר"י לימד כסוד עליון, הבעל שם טוב הוריד אל המעשה הפשוט. בירור הניצוצות אינו עניין למקובלים בלבד. כל אדם, בכל יום, אוחז בעקב.

האכילה כבירור

כבר האר"י מלמד שכוונת האכילה היא לברר את האוכל מתוך הפסולת ולהעלותו. הבעל שם טוב עשה מזה דרך חיים: בכל מאכל גנוזים ניצוצות, והאדם מעלה אותם כשהוא אוכל בכוונה ובברכה.

מכאן מבט חדש על נזיד העדשים. עשו בא מן השדה ואומר "הַלְעִיטֵנִי נָא", לשון האבסת בהמה. ואחר כך ארבעה פעלים רצופים: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ". אין ברכה, אין עצירה, אין בירור. יעקב לעומתו מבשל, ולפי חז"ל מבשל לאבלו של אברהם. הוא מכין את המאכל כך שיוכל להעלות.

לאהוב את הרחוק, ולהבחין

בדרכו של הבעל שם טוב, אהבת יצחק לעשו היא עבודת הצדיק: לאהוב את מי שנראה רחוק, כי האהבה עצמה מעלה את הניצוץ הכלוא בו.

ומנגד, רש"י מלמד שעשו צד את אביו בשאלות כמו "איך מעשרין את המלח ואת התבן". היצר אינו בא תמיד בתאווה גלויה. לפעמים הוא בא בלבוש של חומרה. הצדיק צריך לאהוב, אבל גם להבחין.

הירידה היא חלק מן העלייה

הירידה אל השדה, אל המאכל, אל הרחוק, היא חלק מן העלייה. הניצוצות נפלו דווקא למקום הנמוך, ולכן רק מי שיורד אליהם יכול להעלות אותם.

רבי נחמן: אין יאוש, והשמחה שבידיעה

רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב, נותן לנו את הכוח שפועל מול החושך. הנשק אינו מלחמה בחושך עצמו. הוא השמחה האמיתית שבלב, שמחת הידיעה והמודעות.

"אין שום יאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, עח)

רבי נחמן אמר את המילים האלה בכוח גדול. ותלמידו רבי נתן כתב לבנו שאילו ידע העולם שאין יאוש בעולם כלל, כבר היינו זוכים לגאולה (עלים לתרופה, מכתב רסט).

כאן מתיישב הפרדוקס של הפתיחה. חז"ל אומרים שבן דוד בא כשמתייאשים מן הגאולה, ורבי נחמן אומר שאין יאוש בעולם. שניהם נכונים: הגאולה מגיעה ברגע שבו היאוש נראה מנצח, ומי שיודע באותו רגע שאין יאוש, הוא שמדליק את הנר.

הסתרה בתוך הסתרה

בליקוטי מוהר"ן (קמא, נו) מבחין רבי נחמן בין שתי הסתרות. בהסתרה אחת האדם יודע שה' נסתר ממנו, ולכן יכול לחתור ולמצוא. בהסתרה שבתוך הסתרה, ההסתרה עצמה נסתרת: האדם אינו יודע כלל שיש מה לחפש. ובכל זאת, גם שם מלובש ה' יתברך.

ומחדש רבי נחמן: על ידי הדעת הזו, הידיעה שגם בתוך ההסתרה ה' נמצא, נתגלות ההסתרות עצמן. זה עומק דברי האר"י ש"חשך" הוא סוד הדינים. החושך אינו כוח עצמאי, הוא הסתרה. ומה שמבטל הסתרה הוא דעת. ברגע שאדם יודע שהחושך הוא מלבוש, החושך כבר מתחיל להאיר.

וזה בדיוק סוד ה"אדרת" של עשו: מי שיודע שהיא מלבוש, כבר רואה דרכה את האדיר שבפנים.

השמחה חוטפת את העצבות

"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (תנינא, כד). ובתורה כג שם מושל רבי נחמן: כששמחים ורוקדים, חוטפים לפעמים את מי שעומד בחוץ בעצבות ומכניסים אותו בעל כורחו אל המחול. כך השמחה תופסת את העצבות עצמה ומכניסה אותה פנימה.

וזה, בלשון הפרשה, יעקב האוחז בעקב עשו: לא בורח מן החושך, אלא תופס בו ומושך אותו אל הקדושה.

הנקודות הטובות

בתורת "אזמרה" (קמא, רפב) מלמד רבי נחמן לחפש את הנקודה הטובה בעצמך ובזולתך, גם בתוך הרע, ומן הנקודות האלה נעשים ניגונים ושמחה. זו אהבת יצחק לעשו בלשון של כל יום: לראות את הניצוץ שבתוך האדמוני. ומי שמלקט את הנקודות הטובות, מלקט את ש"ך הניצוצות.

הקומרנא: מה היה עשו יכול להיות

הקומרנא הקדוש, רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, כתב ב"היכל הברכה" פירוש על התורה על פי סודות האר"י והבעל שם טוב, ובמיוחד על דקדוקי המסורה. הוא הגשר בין הסוד לעבודה, ובתחילת פרשתנו הוא פותח כמה שערים.

"אברהם הוליד": כוח הולדה שנולד בעקידה

יצחק היה מצד הדין, ולא היה ראוי להוליד עד אחר העקידה. בהר המוריה יצאה נשמתו וחזרה אליו מצד אברהם. לכן שואל הכתוב "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק", מהיכן היו לו תולדות, ועונה: "בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד". אברהם העניק לו את כוח ההולדה, בסוד "יהי אור" = 232 = ע"ב + ס"ג + מ"ה + ב"ן.

יצחק, שורש הגבורות, עבר בעצמו דרך המוות שבעקידה, ורק משם נולד בו כוח להוליד. החושך הגמור הוא הפתח לתולדות.

"וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר": עבודה שמתהפכת

"שני גיים בבטנך" כתוב בשני יודי"ן, כי הם שני יצרים. בצדיקים שניהם טובים. ו"יעבד" כתוב חסר וא"ו, ונקרא גם בהיפוך: הגדול עושה את הצעיר שיהיה עבד לה'. גם השעבוד עצמו נעשה עבודת ה'.

"תוֹמִם": מה שנשאר ומה שניטל

"תומם" חסר אל"ף ויו"ד, ולפי הזוהר הסתלקו האותיות האלה בגלל עשו. אבל הוא"ו לא הסתלקה, כי אין לעשו שליטה על פה ולשון של לומדי תורה. זה "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב": במקום הקול התורני, עשו אינו שולט.

"אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם"

וכאן החידוש המטלטל ביותר. "אדמוני" כתוב מלא, כי עשו לא נברא להיות רשע שופך דם נקי. מקבילו הוא דוד, שגם עליו נאמר "אדמוני". אומר הקומרנא: אילו בחר עשו בטוב, היה יכול להיות צדיק גדול אלף מונים מיעקב, ולעלות עד מדרגת משיח.

כאן נפתח סוד החושך כולו. לפי האר"י, מלכי אדום נשברו משום שהיו אורות גדולים מדי לכליהם. האור שבעשו גבוה מאור יעקב, ובשל כך דווקא הוא נפל. לכן ראשו נח בחיק יצחק, לכן אהבו יצחק, ולכן יבוא המשיח, "אדמוני עם יפה עיניים", ויתקן את מה שעשו לא בחר.

החושך העמוק ביותר מכסה את האור הגבוה ביותר.

וגם המסורה רומזת זאת. "תּוֹלְדֹת יִצְחָק" כתוב חסר, והמדרש מלמד שכל "תולדות" במקרא חסרות, חוץ משתיים: תולדות השמים והארץ, ותולדות פרץ. בחטא אדם נחסר מן העולם, והשלמות תחזור במשיח בן פרץ. החסר הוא החושך, המלא הוא הגאולה.

עקב אחר עקב

הפרשה נפתחת ב"יָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" ונסגרת ב"עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי". בין שני העקבים עובר כל הסיפור: מן העקב שהנחש נשך, דרך העקב שיעקב תפס מעשו, אל העקב שבו נמתקים הדינים בזכות אברהם.

ובאמצע, ברעב, נאמר ליצחק: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה… גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת". רש"י מבאר שיצחק הוא עולה תמימה. דווקא ברגע הקשה נאמר לו להישאר ולא לברוח. זה הביטחון של כסלו בלשון המעשה: לעמוד בארץ גם ברעב, לחפור באר גם כשהפלשתים סותמים.

כך נבנה התיקון: לא בקפיצה אל האור, אלא עקב אחר עקב. שמונה מלכים וש"ך ניצוצות לא יתוקנו בבת אחת. הם מתבררים בכל ברכה, בכל אכילה בכוונה, בכל רגע של ביטחון בתוך הלילה. וכשהבירור נשלם, נדלק האור הגנוז, כמו נר חנוכה בשיא החושך.

תובנות לחיים

  1. החושך הוא חומר הגלם של האור. הניצוצות נמצאים דווקא בחושך. מי שבורח מן הלילה, בורח מן הניצוצות שלו.
  2. ביטחון אינו ידיעת הקץ. גם מיעקב נעלם הקץ. הביטחון הוא לעמוד בלילה בלי לדעת מתי יבוא הבוקר, ולהדליק נר בכל זאת.
  3. אחוז בעקב. המקום הנמוך, המביך והפגוע שבנו הוא המקום שבו נפלה הבכורה. שם מחכה התיקון הגדול.
  4. מזוג מים ביין. גבול, ביקורת ומשמעת צריכים לבוא עם מים של אהבה.
  5. התפלל על מה שחסר לזולתך. כמו יצחק ורבקה, "לנכח אשתו".
  6. אכול כמו יעקב, לא כמו עשו. עצירה, ברכה וכוונה מעלות ניצוצות. "ויאכל וישת ויקם וילך" הם חיים בלי בירור.
  7. אהוב את הרחוק, אבל הבחן. לראות את הניצוץ שבעשו, ולזהות כשהשאלה המתחסדת היא "ציד בפיו".
  8. הישאר בארץ ברעב. לא לברוח מן המקום ומן השליחות ברגע הקשה.
  9. אין יאוש בעולם כלל. הכוח שפועל מול החושך הוא שמחה שבאה מן הידיעה: גם בתוך ההסתרה ה' נמצא.

שתזכו לדעת שגם בלילה הארוך ביותר יש עקב לאחוז בו. וממנו, בעזרת ה', יידלק הנר.

מקורות לעיון

  • בני יששכר, מאמרי חודשי כסלו-טבת, מאמרים א-ג
  • שער הפסוקים לאר"י: פרשיות בראשית, לך לך, וירא, תולדות וויצא
  • ספר הליקוטים לאר"י, פרשת תולדות
  • שער הגלגולים לאר"י, הקדמות כט, לו ולח
  • ליקוטי מוהר"ן: קמא נו, קמא רפב; תנינא כג, כד, עח
  • עלים לתרופה, מכתב רסט
  • היכל הברכה לקומרנא, בראשית כה, יט-כו
  • בשם רבי שמשון מאוסטרופולי: אדרת וקליפת ריב
  • תלמוד בבלי: סנהדרין צז., מועד קטן כח., סוטה יג., גיטין נו.-נו:
  • תנחומא נשא טז; רש"י על פרשת תולדות

אהבתם? שתפו כדי שגם אחרים יוכלו לקרוא.

🔗  בלוג מים חיים
🎥  ערוץ היוטיוב נתיב מים חיים


להמשך הקריאה

חזרה לספריית המאמרים