מאת: אופיר יוסף כהן תובל | מים חיים

יש רגע במסע הרוחני שבו האדם כבר עזב את מצרים, אך מצרים עדיין לא עזבה אותו.

הוא כבר בחר להשתנות, כבר הבין שיש דרך אחרת, כבר התחיל ללכת, אך משהו בתוכו עדיין רודף אותו מאחור.
זהו הרגע של שביעי של פסח. זה איננו רגע של התחלה, ואף לא של יציאה, אלא רגע של מעבר אמיתי, של חציית גבול פנימי שבו האדם נדרש לפגוש את הבלתי אפשרי ולגלות שהוא ניתן לפריצה.

כדי להבין את עומק הרגע הזה, יש להבחין בין שלושה שלבים מרכזיים בתהליך הרוחני:
א. פסח
ב. קריעת ים סוף
ג. שבועות.

בפסח, ובעיקר בליל הסדר, האדם מקבל אור גדול שאינו תוצאה של עבודתו.
האר״י מלמד שזהו אור של חסד עליון, אור שמדלג על המדרגות ואינו תלוי בכלי. לכן נקרא החג “פסח”, מלשון דילוג.
האדם חווה חירות, בהירות והארה, אך אור זה עדיין איננו שייך לו באמת, שכן הכלי שלו טרם נבנה.

בשביעי של פסח, לעומת זאת, מתרחש שינוי מהותי. כאן האדם כבר איננו מקבל אור במתנה, אלא נדרש לעבור דרך.
הוא עומד מול הים, כלומר מול גבול פנימי שנראה בלתי ניתן לחצייה, בעוד שמאחוריו רודפים המצרים, שהם אותם דפוסים, פחדים והרגלים ישנים שעדיין לא נמתקו.

האר״י מלמד כי “קריעת ים סוף הוא בקיעת המלכות, כדי שיתגלו האורות שבתוכה, כי עד עתה היו האורות נסתרים בה ועתה נבקעו ויצאו לחוץ”.
כלומר, האור כבר קיים בתוך האדם, אך הוא חסום, והקריעה היא גילוי של מה שכבר נמצא בפנים אך טרם נפתח.

הרגע הדרמטי ביותר מתרחש כאשר עם ישראל עומד מול הים.
העם צועק, ומשה מתפלל, ואז מגיעה התשובה האלוקית, שהיא אחת האמירות המטלטלות ביותר בתורה: “וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה, מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”.
בפשטות נראה כאילו הקב״ה דוחה את התפילה, אך בעומק הדברים מתגלה עיקרון יסודי:

יש שלב שבו התפילה כבר איננה הכלי המתאים, משום שהאור כבר מוכן, והשפע כבר ממתין, ומה שחסר הוא תנועה מצד האדם.

“ויסעו” איננו רק ציווי ללכת, אלא קריאה לנוע גם כאשר אין דרך גלויה.
זהו מצב שבו האדם נדרש להיכנס אל המים לפני שהם נבקעים, לפעול ללא ודאות ולבטוח בכך שהתנועה עצמה תפתח את הדרך.
כאן מתגלה ההיפוך הגדול של המציאות הרוחנית: לא קודם הדרך נפתחת ואז הולכים, אלא האדם הולך, ומתוך ההליכה הדרך נפתחת.

חז״ל מבטאים את הרעיון הזה דרך דמותו של נחשון בן עמינדב, שנכנס לים עד שהמים הגיעו עד צווארו (הגרון דייקא) ורק אז נקרע הים. נחשון מייצג את הרגע שבו האדם מפסיק להמתין לשינוי חיצוני ומוכן להיכנס אל תוך הלא־נודע מתוך אמון.
ברמה הקבלית, ניתן להבין זאת כהתעוררות מלמטה, מ״ן, שמפעילה את האורות העליונים. החסדים כבר קיימים, אך הם אינם מתגלים עד שיש כלי שמוכן להיכנס לתוך התהליך. הפעולה של נחשון היא יצירת הכלי הזה.

בראיה פסיכולוגית זהו רגע שבו האדם עובר מתודעת שליטה לתודעת אמונה.

כל עוד האדם מנסה לשלוט במציאות, להבטיח תוצאה, או להימנע מהלא־נודע, הוא נשאר מול הים. אך כאשר הוא מוכן לנוע, גם בלי ודאות, מתרחש שינוי עמוק במערכת הפנימית שלו.
המערכת העצבית עוברת ממצב של הישרדות למצב של פתיחות, והחסימה מתחילה להיפתח. הקריעה אינה תוצאה של מאבק, אלא של הסכמה לעבור דרך החוויה. יש כאן דמיון מפתיע, לתהליך של התינוק שצריך לצאת מבטן אימו, להיוולד לחיים האמיתיים, והוא נדחף בעל כורחו דרך מעבר יבוק, תעלת הלידה, כדי. להגיע לשלב הבא של התפתחותו.

המצרים הרודפים מייצגים את אותם דינים שלא נמתקו.

כאשר האור מתגלה, הוא פועל בצורה שונה על כלים שונים.
הכלי המתוקן, או זה שמוכן לתנועה ולאמון, יכול לעבור בתוך הים ביבשה, בעוד שהדינים עצמם, אותם דפוסים ישנים, מתבטלים וטובעים. לכן נאמר כי ישראל עברו והמצרים טבעו באותו מקום ממש.
אין כאן שני עולמות שונים, אלא תגובה שונה לאותו אור.

שבועות, המגיע לאחר ספירת העומר, הוא שלב שבו האור כבר יכול להתיישב בכלי. לאחר ארבעים ותשעה ימים של עבודה, בירור ותיקון המידות, הכלי נעשה ראוי לקבל את המוחין דגדלות.
אז מתרחש מתן תורה, שהוא חיבור של אור וכלי בצורה יציבה ומתמשכת.
אם בפסח האור ניתן מלמעלה, ובקריעת ים סוף האדם לומד לעבור דרך הבלתי אפשרי, הרי שבשבועות האור כבר שוכן בתוך האדם.

מכאן מתגלה המשמעות העמוקה של שביעי של פסח בחיי האדם. זהו המקום שבו הוא נדרש לשאול את עצמו היכן הוא עדיין עומד מול ים, היכן אני מחכה שהמציאות תשתנה לפני שאנוע, והיכן אני יודע מהו הצעד הנכון אך נמנע מלעשותו מחוסר ודאות.
השאלה המרכזית היא מהו אותו צעד שהאדם יודע שעליו לעשות, אך הוא מחכה שיתרחש נס לפני שיעשה אותו.

העבודה הפנימית בשלב זה היא להתחיל לנוע גם כאשר הדרך עדיין אינה גלויה. האדם מתבקש לדמיין מי הוא היה אילו הים כבר היה נקרע עבורו, כיצד היה חושב, מרגיש ופועל, ולהתחיל לחיות מתוך המקום הזה כבר עכשיו. זהו מעבר מאמונה פסיבית לאמונה חיה, ממי שמבקש שינוי למי שמוכן להיות שותף ביצירתו.

קריעת ים סוף מלמדת כי השינוי העמוק ביותר אינו מתרחש כאשר המציאות משתנה תחילה, אלא כאשר האדם משנה את יחסו אליה ומוכן להיכנס אליה באופן חדש. זהו רגע שבו האדם מפסיק להמתין לפתיחת הדרך, ונכנס אליה, ומתוך כך מגלה שהדרך נפתחת עבורו.

תשתפו בבקשה עוד אנשים, תחברו את חבריכם, בני משפחה, קולגות, תחברו אותם לנתיב מים חיים. אל תחמיצו הזדמנות להביא מודעות ואור לעוד אנשים, כולם צמאים לרוחניות, להבנת המציאות הכאוטית שמסביבנו.

לרכישת הספר החדש נתיב מים חיים: https://nivbook.co.il/product/נתיב-מים-חיים/

מודעות יומית: https://chat.whatsapp.com/D4lv8T1pJiE2CqzNeOr3c9?mode=gi_t

יוטיוב: https://youtube.com/@maim_hayim?si=Ie8mzxFaSTm02DFl

בלוג : https://maim-hayim.com