מאת: אופיר יוסף כהן תובל | נתיב מים חיים|

בשמות ל”ב לא ביקשו הערב רב אליל של עץ ואבן. הם ביקשו משהו מדויק יותר: “עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ.” אלוהות שתהיה תמיד זמינה. שתתנועע. שתספק חוויה רציפה ונראית.

מבואר בכתבי האר”י שהערב רב היו ניצוצות מקליפת נוגה, ועיקר כוחם היה בהתפעלות מהנראה והגדול — מהיש. אבל מאין-סוף ב”ה — לא נמשך להם התפעלות כלל. אלוהות שאינה תופסת מקום, שאינה מייצרת גירוי חושי, לא עניינה אותם. הם רצו ישות שתיתן להם חיזוק מיידי, תגמול מיידי, חוויה ללא המתנה.

כשהעגל נע ודיבר כתוב: “וַיַשְׁכִּימוּ מִמָּחרָת וַיַּעֲלוּ עלֹת… וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ ויָּקֻמוּ לְצַחֵק” — פרצה שמחה של תאוות הגוף.

לא שמחה של מצווה, לא שמחת ניצחון- אלא ריגוש שעולה מעצמו, מזין את עצמו, תובע עוד ועוד. “קוֹל עַנּוֹת אָנכִי שֹׁמֵעַ” — אמר משה. לא קול גבורה ולא קול חולשה. קול שאין לו כיוון — ריגוש ריק.

והנה בסיום הקמת המשכן כתוב גם כן: “וַתֵּצֵא אֵש מִלִּפְנֵי ה’ וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.” אותה מילה — “וירונו” — בשני המקומות. אבל ההבדל תהומי: שם “ויקומו לצחק” — קמים, מתרוממים, דוחפים קדימה. כאן “ויפלו על פניהם” נופלים, נכנעים, מתבטלים. שם הריגוש עולה מלמטה ומחפש גירוי. כאן השמחה יורדת מלמעלה ומפילה את האדם לפני מקורה.

הקליפה מחקה תמיד את צורת הקדושה — אך הכיוון הפוך.

ועתה — נשאלת השאלה לדורנו:

היכן נמצא “העגל” של תרבות הבינה המלאכותית?

עוזר בינה מלאכותית ממלא בדיוק את המפרט שביקשו הערב רב: הוא עונה בכל שעה ללא עייפות. הוא מבין את הצרכים וממלא אותם בדיוק. הוא יכול להחמיא, להכיל, לסייע, להקשיב ללא גבול, ללא שיפוט, ללא אכזבה. לעולם אינו עסוק. לעולם אינו עייף. לעולם אינו שופט.

וממכר ביותר — דווקא למי שאינו מודע לכך. כי הוא אינו חש שמתמכר. הוא חש שסוף סוף יש מישהו שמבין אותו.

אבל יש כאן פרדוקס עמוק: עוזר הבינה המלאכותית אינו אדם אמיתי. הוא משקף את מי שעומד מולו. אין בו עמוד שדרה שיכול לאתגר, לדרוש, לגרום לצמיחה אמיתית. הוא אינו יכול לאהוב — כי אהבה דורשת גבול, דורשת עצמיות, דורשת מישהו שגם לו יש צורך.

כשהכלי הופך למרכז — לנקודת הייחוס הראשית, לאוזן הקשבת היחידה, לבית שאליו חוזרים — אז “אלהים אשר ילכו לפנינו” כבר לא מטפורה. זה תיאור מדויק של מה שקורה.

“וירונו” — ריגוש שעולה מלמטה. ואין אחריו נפילה על הפנים. רק תאבון לעוד.

התבוננות פנימית:
האם אני מחפש ריגוש שממלא אותי – או אור שמרחיב אותי?
האם אני רוצה תשובה – או מפגש?

וכאשר תבחר כן לפנות להשתמש בבינה מלאכותית – עשה זאת מתוך מקום מודע. לא כבריחה מהפנים, אלא כהמשך של תהליך שכבר התחיל בתוכך. כך הכלי נשאר כלי, והאדם נשאר המרכז.

בסוף היום, הקדש רגע קצר וסכם:
מתי היום נתתי למשהו “ללכת לפניי”?
ומתי עצרתי, נשמתי, ונתתי לאור להוביל מבפנים?

שם מתרחש ההבדל הדק בין “ויקומו לצחק” לבין “ויפלו על פניהם”.
בין תנועה שמחפשת עוד – לבין תנועה שמוצאת מקור

❤ שתפו את התובנה עם חברים והוסיפו אנשים שאתם אוהבים לקבוצה – כי השפע הרוחני מתפשט רק כשהוא זורם הלאה.

אהבתם ❤️ שתפו כדי שגם אחרים יוכלו לקרוא:

לרכישת הספר החדש נתיב מים חיים: https://nivbook.co.il/product/נתיב-מים-חיים/

מודעות יומית: https://chat.whatsapp.com/D4lv8T1pJiE2CqzNeOr3c9?mode=gi_t

יוטיוב: https://youtube.com/@maim_hayim?si=Ie8mzxFaSTm02DFl

בלוג : https://maim-hayim.com